בין שני עולמות – מפגש עם בני נוער יוצאי בתים חרדיים * חני גימפל – עובדת סוציאלית, הוסטל “אתנחתא” נעמה גלזר – עובדת סוציאלית, הוסטל “אתנחתא”

בין שני עולמות – מפגש עם בני נוער יוצאי בתים חרדיים * חני גימפל – עובדת סוציאלית, הוסטל “אתנחתא” נעמה גלזר – עובדת סוציאלית, הוסטל “אתנחתא”

זה מתחיל בדלת הכניסה. לפעמים בג’ינס ועגילים, ולפעמים עם חליפה וציצית שמסגירים את הבית שממנו הגיעו. ל”אתנחתא” מגיעים מדי שנה כ-400 נערים ונערות, ובפעם האחרונה שבדקנו מצאנו כי למעלה משליש מהם מגיעים מבתים חרדיים. חלקם מגדירים את עצמם חילונים לחלוטין, חלקם מתלבטים, חלקם מגיעים מבתים שבהם ההורים חזרו בתשובה, וחלק מגיעים ממשפחות חרדיות מימים ימימה. כל נער מגיע עם סיפור ייחודי לו, עם משפחה וחיים משלו. עם זאת, עם השנים הרגשנו כי ב”אתנחתא” ישנן התמודדויות משותפות, ייחודיות לאוכלוסייה זו של נערים. במאמר זה ננסה לשתף את הקוראים בחלק מהעבודה המשותפת שלנו עם נוער זה. נתחיל בתיאור כללי של המסגרת, ולאחר מכן ננסה להציג חוויות שונות של הנערים והצוות מרגע הכניסה ועד ליציאה מ”אתנחתא”.[1]

“אתנחתא”

“אתנחתא” הוא קורת גג זמנית לנוער במצבי משבר וסיכון, השייכת לרשת המענים של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה ומופעלת על ידי עמותת “אותות”. למקום מגיעים כ-400 נערים ונערות בכל שנה, בגילים 13–19, ללא הבדל דת, גזע או מין. הנערים מגיעים דרך גורמי רווחה, גורמי טיפול נוספים, כגון עמותת עלם או קידום נוער, דרך המשטרה, או בעצמם, בדפיקה בדלת בשעות הקטנות של הלילה. ב”אתנחתא” הנערים מקבלים מיטה חמה, ארוחות מסודרות וכן סדר יום קבוע ומוקפד. כמו כן הם מקבלים מערך תמיכה שלם, על מנת לסייע להם הן בצרכיהם הפיזיים והן באלו הנפשיים. לכל נער מותאמת תכנית אישית המתייחסת למצבו, לרצונותיו ויכולותיו וכן לשאלה, האם “אתנחתא” היא עבורו תחנת הכנה ומעבר למסגרת ארוכת טווח או מנוחה והתארגנות על מנת לחזור חזרה הביתה. השהות ב”אתנחתא” היא זמנית. נער יכול להגיע ללילה ולהישאר עד שלושה חודשים.

דלת הכניסה

אפשר ללמוד הרבה על נער מהאופן שבו הוא עושה את צעדיו הראשונים ב”אתנחתא” — מלבושו, מהאופן שבו הוא מחזיק את ראשו, מהדרך שבה הוא פונה אל הנערים האחרים ואנשי הצוות ומדבר עמם. הכניסה ל”אתנחתא”, טריוויאלית ככל שהיא נראית, דורשת מהנערים להכיר מציאות השונה לעתים לחלוטין ממה שהם מכירים, להבינה ולהתמודד עמה במהירות.

כאשר מגיע נער מבית חרדי, לפעמים, במיוחד אם תהליך היציאה שלו בתחילת דרכו, כבר בכניסה ל”אתנחתא” נפגוש בפערים שימשיכו וילוו אותו ואותנו בדרכנו המשותפת. הדבר יכול להתבטא בנקודות מפגש קטנות כביכול, לא משמעותיות לעין הבלתי מנוסה. הנער נכנס לשיחת קליטה ראשונית ונשאל שאלות בסיסיות עליו ועל משפחתו. “תאריך לידה?” שאלה פשוטה, ברורה, אשר לה כאמור תשובה אחידה וידועה. “אני לא זוכר”, הנער עונה במבוכה, “רק תאריך עברי… י”ד חשוון”. הפער התרבותי, השפתי והחברתי מהדהד. “האם אתה לומד בבית ספר? באיזו כיתה?” שתיקה… האם כדאי לו להתחיל להסביר? ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, הישיבה שלא קיבלה אותו וזו שהרגיש בה כל כך לא שייך עד שהחליט לעזוב. ומה זה אומר לא ללמוד בקהילה שממנה בא.

דבר מעניין קורה בדלת הכניסה. לפעמים הנער מנסה להשיל מעליו לחלוטין את הזהות הקודמת, את העבר, המשפחה, הקהילה והאמונה שמהם הגיע. הוא מנסה למקם את עצמו רחוק ככל שניתן מאורח החיים החרדי ומהאמונה, וכדי לעשות זאת, הוא בולע בעיניו ובחושיו את מה ש”אתנחתא” מאפשר לו. לעתים, הנער מנסה למצוא עצמו בין שני העולמות — לא להיפרד לחלוטין מהדת על סממניה, אך גם לאמץ סממנים חדשים, אישיים המתאימים לתפיסת עולמו המתגבשת.

ההורים נכנסים בדלת?

כבר עם כניסתו של הנער ל”אתנחתא” אנו פוגשים במורכבות המשפחתית שתלווה את התהליך שאותו הוא עובר. הכניסה מותנית בהסכמת ההורים. כל נער מתחת לגיל 18 זקוק לחתימת הוריו על מנת להישאר ב”אתנחתא” מעבר ל-24 שעות. השיחה הראשונית עם ההורים אינה פשוטה. ההורים מתוודעים לעובדה שבנם או בתם נמצאים במקום חילוני ומעורב, באופן המנוגד לחלוטין לאמונתם ולמה שהיו רוצים לילדם. גם הורים שילדיהם מסתובבים כבר שנים ברחובות ושהתרחקותם מהדת אינה חדשה, מתקשים לקבל את הבשורה. מפגש זה דורש מהם להחליט באופן המנוגד לתפיסת עולמם. לעתים קרובות הם מעדיפים שלא להחליט, מעדיפים את אי-הוודאות של שוטטות ברחוב על פני הוודאות שבנם או בתם ישהו במקום חילוני מעורב. הנער עומד מול בחירה – להילחם בהוריו ולהעמיק את הקרע או לוותר על עמדתו. מעבר לכך, הן הנער והן הוריו נמצאים מפסידים, לא משנה מה תהיה בחירתם. מחד גיסא, אם ההורים יחליטו לא לאשר לבנם להיכנס ל”אתנחתא” – גם הם וגם הנער יסתכנו בהחמרה של הנתק ובהעצמתם של הכעסים; מאידך גיסא, אם הם יאשרו זאת, הם יחושו תחושת אבדן, ובמובנים מסוימים יחוש זאת גם הנער. אחת הנערות הביעה זאת בצורה עמוקה וכואבת בשיחה משותפת של הנערים בנושא הסכמת ההורים: “הלוואי שההורים שלי לא היו מסכימים, ככה הייתי מרגישה שהם רוצים אותי ואכפת להם”.

גם לצוות מעמד זה אינו פשוט. לצד תחושות של כעס על ההורים והזדהות עם תחושותיו של הנער ותסכולו, הצוות נדרש גם להכיל במידת-מה את תפיסת ההורים ולהאמין להם שמבחינתם, שהותו של הנער ב”אתנחתא”, מקום חילוני ומעורב, הוא אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות לו, וכי באשרם את שהותו במקום, הם גורמים לנזק אמתי ובלתי הפיך. גם כאשר ההורים מסכימים ומאשרים, הצוות צריך להמשיך ולהיות מודע לכך שהדבר נעשה על ידיהם ב בכאב גדול ובתחושות קשות מאוד של אבדן וכישלון, תחושות המשותפות לעתים גם לנער עצמו.

לעתים חברי הצוות נדרשים לעודד את הנער לשמור על קשר עם משפחתו גם כאשר הם עצמם מרגישים כעס ותסכול עם תגובות המשפחה. חברי הצוות, בעיקר מדריכי היום והלילה, מרגישים לפעמים כי לנער עדיף בלי משפחתו, ובאוויר עומדת הפנטזיה להוות תחליף למשפחתו. לעתים הצוות נדרש להרגיע את ההורים, לאשר להם שבנם נמצא במקום בטוח, שהוא מטופל ושהוא בידיים טובות, זאת גם כאשר הצוות יודע כי על הנער עוברת תקופה קשה מאוד ושמצבו אינו פשוט. ניתן לומר כי במקרים רבים, לצד ההבנה שמשפחתו של הנער חשובה עבורו, גם אם פוגעת בו, מבחינה רגשית הצוות מוצא את עצמו כועס על הורי הנער ומתקשה לקבל אותם כהורים. עם זאת, כאשר מכירים את הנער לעומק ופוגשים בצדדים הקשים שלו, הכעס מתחלף לפעמים בהזדהות ובתסכול על כך שגם ב”משפחה חדשה”, חילונית, לא הכול בסדר.

החיים ב”אתנחתא”: התמודדות עם היום-יום ומעבר

הנער עשה את הצעד, נכנס בדלת הכניסה, עבר את המכשולים שבדרך ואף קיבל אישור מהוריו. אז מתחילה ההתמודדות עם מספר דילמות ותכנים הצפים ועולים בזמן שהותם של הנערים ב”אתנחתא”.

מי מחליף את אלוהים?

מעבר להתנהלות החיצונית, היציאה מהדת ומהקהילה החרדית מביאה אתה סימני שאלה, בלבול ולעתים אף שבר בזהות ובתפיסה של העולם ומשמעותו. נערים רבים, במיוחד אלו הבוגרים יותר, אשר כבר זמן-מה חשים שהאמונה כי הכול נעשה או נברא “לשם שמיים” אינה מספקת, והם זקוקים לדבר נוסף או אחר, מתחילים לשאול את עצמם מה הדבר האחר הזה. בשביל מה עושים דברים? מה המשמעות של העולם? ומה המשמעות שלהם עצמם בתוך העולם הזה? אצל חלק מהנערים שאלה זו מובילה לדיונים פילוסופיים ורגשיים, בעיקר בנוגע ליום-יום: מה המשמעות של התנהלות יום-יומית שאינה לשם שמיים? האם יש משמעות לעשייה של דברים למען עצמם? מחשבות אלו עלולות להוביל לדיכאון או לתחושות של חוסר משמעות וערך.

לעתים השאלות אינן נשאלת בקול רם, אלא עולות כצליל מהדהד מהתנהגות הנערים. לרוב אנו חשים כי הנערים מגיעים ל”אתנחתא” לאחר שכבר זמן-מה הסדר החברתי והפנימי שמציעים הדת בכלל והעולם החרדי בפרט אינם מחזיקים. אך כעת עולם המושגים משתנה, ההתנהגות או המחשבות שהתנגשו קודם לכן בחוקי הדת מחפשות משהו אחר להתנגש בו או להתדיין עמו. לעתים ישנה תחושה כמעט ניהיליסטית – שאין משמעות כלל, והנער פשוט מפלס את דרכו בעולם תוך כדי הישרדות על בסיסי יומי, כאשר כל ניסיון למשמעות חדשה נתקל גם הוא בהתנגדות; כלומר לא רק אי-קבלה של חוקי הדת, אלא בעיטה במערכות חוקים ומשמעויות באופן כללי. אנו חשים כי לצד החופש שהנער מבקש על ידי דחייה זו, נוצר גם איזו שהוא חוסר. לפי מה או לפי מי נקבע עכשיו היום-יום? מי מחליט עליו? האם יש תחליף למערכת הסגורה שממנה בא או שוויתור עליה הוא ויתור כללי על מסגרת?

 

כללי הטקס: סממנים חיצוניים, השבת הראשונה והיום-יום החילוני

גיל ההתבגרות, גם הנורמטיבי ביותר, מאופיין בתהליך של מציאת זהות עצמאית, של מרידה ושאלת שאלות על אורח החיים של ההורים וכן בשימת דגש על חיצוניות, הן מבחינת לבוש ומראה חיצוני והן מבחינת כללי התנהגות. אנו מוצאות כי אצל נערים המגיעים ממשפחות חרדיות דבר זה בולט אף יותר.

נושא הלבוש תופס מקום משמעותי בדיאלוג, הן הפנימי והן החיצוני, של הנערים. חלקם מגיעים אלינו כאשר סממני הלבוש החרדי עדיין בולטים – כיפה, ציצית וכדומה. במהלך השהות אנו רואים כי ישנו דיאלוג מתמיד בין הדחף או הרצון להשיל כמה שיותר סממני עבר לבין הצורך לשמור על משהו מהבית. הלבוש מסמל לעתים קרובות את השיח עם ההורים והבית. כצוות, אנחנו מתלבטים כיצד להתייחס לתהליך זה. אנו מבינים שיש צורך להחזיק את הגאווה שחש הנער על מעשיו, ובו זמן גם את החרדה שהוא מרגיש כאשר עושה אותם. אצל נוער חוזר בשאלה, נושא הלבוש עולה בצורה חזקה אף יותר סביב ביקורים של המשפחה או אצל המשפחה. לרוב, המשפחה דורשת מהנער לכבד את אורח חייה ולהגיע הביתה או לקבל את פניה בלבוש צנוע, ולעתים היא אף דורשת לבוש חרדי. בחלק מן המקרים גם הנער עצמו מרגיש  כי דבר זה הוא מובן ומקובל. עם זאת, לרוב בקשה זו של ההורים נתקלת בכעס ותסכול רבים ומדגישה את הפער ההולך וגדל בין הנער לבין הוריו. גם כאן, אנחנו, כאנשי צוות, נדרשים להחזיק שני קצוות. מצד אחד, אנו מבינים יותר ויותר שהצעד שעשה הנער בכדי לצאת מהעולם החרדי הוא צעד אמיץ, קיצוני וכמעט בלתי נתפס מבחינת הקהילה שממנה הוא הגיע. על כן, כל בקשה לחזור, אפילו חיצונית, לקהילה החרדית, מעוררת חרדה אמתית ופחד מערעור ההחלטה שהוא קיבל, כאילו כל מה שעשה יימחק ברגע. מצד שני, ההורים, החיים ומבינים את הקודים הפנימיים והחברתיים שלהם, יודעים כי יש מחיר כבד לחיצוניות ולכך שהנער יראה בפרהסיה את צורת הלבוש החדשה שלו. גם על כך הנערים כועסים – שמה שחשוב הוא מה שנראה ומה שאומרים אחרים. עם זאת, בחברה החרדית יש לכך משמעויות מרחיקות לכת, הן עבור הנער ועתידו, אם ירצה יום אחד לחזור לעולם החרדי, והן עבור המשפחה עצמה.

במפגש עם הנער אנו מנסים לדבר על הקשר בין פנימיות וחיצוניות ועל התחושות והרגשות שעולים אצל הנער כאשר יש חוסר התאמה בין מה שהוא מרגיש בפנים לבין מה שנראה כלפי חוץ.  אצל נערים מסוימים היכולת לדבר על הקושי יחד עם התחושה שיש מי שמבין את הוויתור שהם חשים כאשר הם לובשים לבוש חרדי, מספיקים, ומאפשרים להם לדלג בין העולמות ולהרגיש שאינם הולכים לאיבוד. עם זאת, אצל חלק מהנערים, תחושת הבגידה העצמית והכעס על ההורים כה גדולה, עד שהם אינם מצליחים לגשר עליה. כך למשל, אחד הנערים לא היה מסוגל להגיע לחתונה של אחיו, מכיוון שנדרש לוותר על תספורת ולהתלבש בלבוש חרדי. הצוות ליווה את הנער בתחושות העצב והאבדן שחש בעקבות החלטה זו, שהיו מעורבות בתחושות אשמה. הצוות נדרש להבין כי עבור הנער לא היה זה רק ויתור חיצוני, אלה לתחושתו, ויתור פנימי שלא היה מסוגל לעשות.

 

 

השבת הראשונה

המעבר מעולם שבו הכול מסודר, ברור וידוע לעולם המשדר פתיחות ואפשרויות בלתי מוגבלות הוא עוצמתי ומבלבל. אנו רואים זאת בבהירות בהתמודדות של הנערים בשבת הראשונה שלהם ב”אתנחתא”. לצד הרצון לפרוץ גבולות והחיפוש אחרי החופש, האפשרויות שנפתחות בשבת גם מפחידות ומבלבלות. האם הכול מותר? גם כאן יש כללים? על מה לשמור ועל מה לא? חלק ניכר מהנערים לא שומרים שבת זה זמן-מה, אך חילול השבת נעשה לרוב בסתר, או לפחות — לא בצורה גלויה לחלוטין. ב”אתנחתא” מתאפשר להם לראשונה לחלל שבת בגלוי, ללא הסתרה וללא העמדת פנים. לצד השחרור שדבר זה מביא, מגיעה גם חרדה. הכול מותר? אין שום דבר שמבדיל בין קודש לחול? האם יש קידוש? ארוחת שבת? דברים שהם כל כך מהותיים באורך החיים מילדות נמצאים פתאום בסימן שאלה.

השבת היא מפגש מעניין של הנער עם אחת מאבני היסוד הבסיסיות שעליהן גדל. ישנם נערים שברגעים אלו מתגעגעים למשפחה ומרגישים בצורה חזקה את המרחק מהם, דבר שהוא לעתים בלתי נסבל, במיוחד לנערים צעירים. ישנם נערים שיעדיפו לעבוד בשבת (בחזקת “לא שמרתי, אבל גם לא נהניתי מחילול השבת”), וישנם נערים שמנסים ליצור אווירת קדושה גם בתוך החילוניות. דבר מעניין מתרחש כאשר בשבת עובד צוות דתי. במקרה כזה, פעילויות שמתרחשות באופן קבוע בערב שבת (כגון הליכה לבית קפה או לסרט), נדחות לפעמים למוצאי שבת. הדבר יוצר עם הנערים דיאלוג מעניין,שנע בין כבוד הדדי לכעס והתנגחות על כך שנלקחה מהם הזכות לעשות בשבת כרצונם ומה שלא מתאפשר להם בבית או במסגרות אחרות.

העולם המותר: מיניות ויחסים

נושא נוסף שעולה בצורה חזקה קשור לכך שבאופן די גורף הנערים מדברים על תחילתו או החרפתו של המשבר הדתי סביב גיל ההתבגרות, היציאה משלב החביון ותחילתה של ההתפתחות המינית. הנערים נמצאים בשלב של חיפוש אחר זהות מינית, חוויות מיניות והתנסויות חדשות וגילוין. לצד הגילוי, יש הרבה שאלות: מה עושים? איך מגלים? מה מותר? מה אסור? פחדים ורגשות אשם הם חלק מה”חבילה” שאותה הנער סוחב. אנו רואים שוב ושוב נערים שמרגישים שיצאו מעולם שבו הכול אסור לעולם שבו הכול מותר. ההתפתחות המינית פוגשת את תחושות האשמה שחשו בתור חרדים, לצד התפיסה שהביאו מהבית, שבעולם החילוני הכול פרוץ ואפשרי. מכיוון שרוב רובם של הנערים לא שוחחו כך עם הוריהם, ורובם לא עברו שיעורי חינוך מיני, הלמידה נעשית לרוב מחשיפה פתאומית ואינטנסיבית לסרטים, לטלוויזיה ולאינטרנט וכן דרך בני הנוער האחרים שעמם נפגשים – לרוב הנוער המסתובב במרכז העיר. נערים רבים מרגישים בושה על חוסר ניסיונם ורצון “להשלים את החסר”. מכאן נובעות לעתים התנהגויות מיניות לא מותאמות, הנחוות כלא מכבדות ויוצרות כעס וריחוק מצד הצוות. ההבנה כי הנער נדרש לגשש באפלה ולהתמודד עם דחפים חדשים ואין-ספור פיתויים, מבלי שיהיו לו הכלים לעשות זאת, מאפשרת לצוות נקודת מבט אחרת וקיום דיאלוג שונה ופתוח יותר עם הנער.

במקרים רבים, עבודת הצוות מתנהלת בשני מישורים – עבודה פרטנית עם הנער וכן במפגש של הנער עם הנערים האחרים. רוב העבודה עם הנער היא של העובדות הסוציאליות, ומתמקדת בהכוונה, לימוד וניסיון לדבר בגלוי על הפערים ועל הסקרנות. לא תמיד דבר זה מתאפשר, בעיקר כיוון שאנו נשים, ולנערים לא קל לדבר על נושאים האלה בכלל, ובפרט עם נשים. העבודה הקבוצתית נעשית ברובה על ידי צוות מדריכי היום והלילה, והיא מתבטאת בניסיונות גישור והבהרה וכן בהתייחסות להתנהגויות לא מותאמות של הנערים תוך כדי מעשה. חלק מהנערים מגיבים בצורה טובה לכך שהמדריכים פונים אליהם בעדינות, תוך כדי משמרות, ומסבים את תשומת לבם לאופן שבו הם מתנהגים, מדברים או פונים לבנות ואף למדריכות עצמן. חשוב לציין כי אף שבתאוריה זהו רעיון טוב, בפועל  גם לצוות לא תמיד קל לדבר על נושאים של מיניות ויחסים בצורה פתוחה.

משפחה וקהילה – בדידות, אבל, ניתוק ותקווה

הנערים שמגיעים ממשפחות חרדיות מגיעים לרוב ממקום שבו השייכות לקהילה ולמשפחה והערבות ההדדית תופסות מקום משמעותי ביותר. במפגש של הנער ושלנו עם המשפחות, אנו נתקלים ברגשות מורכבים סביב עזיבתו של הנער את המשפחה והקהילה החרדית. במבט חטוף נראה כי העמדות ברורות, וכי יש תהום המפרידה בין תחושות המשפחה לתחושות הנער — כביכול, המשפחה מייצגת את העמדה החרדית ואת חטאו של הבן, והבן מייצג את הכעס והאכזבה מההורים ומהחברה החרדית. עם זאת, בהתבוננות מעמיקה, נראה כי ישנה מורכבות גדולה יותר, וכי הן המשפחה והן הנער כועסים, כואבים ומבטאים — כל אחד בדרכו — תחושות דומות.

ליציאת נער מהקהילה החרדית ישנן השלכות מרחיקות לכת, הן עבורו הן עבור המשפחה. מצד המשפחה, אנו שומעים תחילה תחושות של בושה וכישלון ורצון להסתיר, על מנת שיציאתו של הבן לא תיוודע ברבים. כך למשל אנו פוגשים נערים רבים אשר משפחתם מספרת לסביבה כי הם נסעו לישיבה רחוקה. חשוב להבין כי כאשר נער יוצא מהחברה החרדית, יש לכך השלכות עצומות על המשפחה – על היכולת למצוא שידוך ומסגרות לימודים ועל המעמד, שהוא קריטי בחיי משפחה חרדית בתוך קהילה. כלומר, כאשר המשפחה נפרדת מהנער בגלל התרחקותו מהעולם החרדי, היא גם נפרדת מהתדמית והמקום שלה עצמה. מעבר לכך, המשפחה נאלצת להיפרד מהנער שקיוו לו או חשבו שיהיה. השינוי הזה מלווה בתחושות של כעס, עלבון ובושה, אך גם בתחושות קשות וחזקות של אבדן. הנער מצדו, מביא אלינו פעמים רבות תחושות של בלבול וכעס, הנובעים מהמעבר החד מקהילה ומשפחה המקיפות כל צעד ושעל בחייו – לתחושת ניתוק ובדידות. לעתים הדיון של הנער עם הוריו מסתכם בדיון החיצוני, כפי שצוין קודם – איך זה נראה מבחוץ, איך להתנהג, האם הוא מסכים להגיע לבית ההורים בלבוש חרדי גם אם זו תחושה זרה עבורו וכדומה. אך בשיחות עם הנערים עולה שוב ושוב תחושות מורכבות של עלבון ודחייה המושלך על ההורים והקהילה החרדית, אבל גם תחושה פנימית של אבל על מי שהיו אמורים להיות ואינם, ושל אבדן דבר-מה פנימי וחיצוני. הנער, שהחליט לצאת לעולם שבו הבחירה היא בידיו, נקרע בינו לבין עצמו בשאלה, מה המחיר שהוא מוכן לשלם על היותו מי שהוא.

כאשר אנו, חברי הצוות, מצליחים להבין ולהרגיש תחושות אלו, אנו יכולים לתת מילים לתכנים  ותחושות שהנערים עדיין אינם יכולים להביעם. דבר זה יכול להיות בצורה של גישור עקיף בין הנער להוריו, כלומר תרגום הכעס למגוון רגשות נוספים. הדבר לרוב אינו מתאפשר עם הנערים, כיוון שהם נמצאים בשלב שבו הם מתקשים להבין או לקבל את רגשות הוריהם, ועסוקים יותר בכעס. אך לעתים הדבר מתאפשר מול ההורים, בהסבר שהנער לא רק כועס ובועט, אלא הוא גם כאוב, עצוב ומתגעגע. לפעמים להורים עוזרת מאוד הידיעה כי גם הנער, עמוק בפנים, עצוב על כך שהוא אינו מסוגל להיות כרגע חלק מהמשפחה, כפי שגם הוא וגם הם חשבו שיהיה. כאשר מגיעים נערים פגועים פחות או בעלי בגרות ויכולת הכלה של רגשותיהם המורכבים, חלק מהעבודה הטיפולית הוא לעזור להם לתמלל ולהבין לעומק את מה שהם מרגישים ואת האופן שבו הם בוחרים להתנהג. במקרים אלו, בטיפול בחדר העובדת הסוציאלית, אנו משתמשות לפעמים בדוגמאות שעולות מתוך משמרות היום והערב, על מנת לעזור לנערים לעבד את מה שהרגישו במהלך היום.

היציאה מ”אתנחתא” – תהליכים של חזרה פנימה או יציאה חוץ-ביתית

הנער שהה ב”אתנחתא” תקופה מסוימת. הוא נאבק, ויתר, למד והתנסה, וכעת הגיעה עת ההתארגנות להמשך דרך. לצד תהליכים הדומים לכלל הנערים, של בדיקת השמה חוץ-ביתית או חזרה הביתה, ושלל התהליכים הביורוקרטיים והטיפוליים שבדרך, ישנן מספר נקודות שעולות בצורה ייחודית ומשמעותית אצל בני הנוער המגיעים ממשפחות חרדיות ומשפיעות על עבודתנו עמם.

באופן כללי ניתן לומר כי לרוב ישנו רצון חזק של ההורים להחזיר את הנער לביתו, או לכל הפחות למערכת חינוך וטיפול חרדית. לעתים הנער מרגיש כי נכון לו יותר לחזור לביתו ולהמשיך את המאבק הפנימי שלו מבפנים, מתוך הקהילה שממנה בא. בחלק מהמקרים, הוא חוזר הביתה אחרי תהליך מייגע של בדיקה, התפשרות ומשא ומתן, שבסופו שני הצדדים מגיעים להסכמה אילו חלקים מהעולם החילוני הוא יכול להכניס לביתו, ואילו ייאלצו להישאר בחוץ.

ישנם מקרים שבהם ישנה הבנה כי הבית או מסגרת חרדית אינם פתרון מספק או שזהו פתרון שהנער אינו מוכן לקבלו. במקרים אלו ישנה חזרה לאותן תחושות והתלבטויות שליוו אותנו בדלת הכניסה: הנער מחליט לעמוד על שלו ולדרוש מסגרת שהוא מרגיש שמתאימה לו, קרי מסגרת חילונית; ההורים נדרשים להחליט, האם לאפשר לנער להתרחק כל כך ממשפחתו, מאורח החיים שלה, שעליו גדל, ומהקהילה שאליה הם שייכים, ובכך להיות עם הנער במקום שבו הוא נמצא כרגע, אך גם לוותר עליו במידת-מה, או להילחם ברצונותיו, במחיר של הגדלת הקרע. במספר ניכר של מקרים מגיעים להבנה כי יש צורך להיעזר בגורמי רווחה ולעתים אף במערכת המשפט, על מנת לעזור להורים ולנער להגיע להחלטה חיצונית.

תהליך ההשמה של הנער, אף שהוא נעשה כביכול מול גורמי הרווחה האחראים על השמתו ויחד עם הוריו, מורגש בצורה חזקה מאוד ב”אתנחתא”. בדרך כלל לקראת סיום שהותו של הנער, יחד עם תחושות אחרות שסביב הפרידה, עולים המתחים מול המשפחה ומול גורמי הרווחה. תחושות אי-הוודאות יחד עם תחושות של כעס ותסכול מביאות אתן קשיים בהתנהלות ההדדית של הנער והצוות בתוך המשמרת. עם זאת זוהי הזדמנות לפתיחות גדולה יותר, למתן אוזן קשבת ולשיחה. הצוות מלווה את הנער בחששותיו והתלבטויותיו וצריך לעבור יחד אתו תקופה קשה ומורכבת זאת.

לעתים הנערים חוזרים מביקורים במסגרות בשעות הערב, וצוות המדריכים פוגש אותם מוצפים, עצבנים או מרוצים, אך תמיד עם המון מחשבות ותחושות שהם רוצים לחלוק. גם כאן, הצוות נזהר שלא “לדרוך על יבלות”, שלא לדחוף את הנער למקום שירחיק אותו מהוריו, אך גם לא לתת לו תחושה שאין איש שמקשיב לתסכוליו. במקרים מסוימים אנו, העובדות הסוציאליות, פוגשות בבוקר מדריכים כועסים, שמבטאים את כעסיו של הנער על כך ששוב ביקר במסגרת דתית שהוא אינו מעוניין בה. במקרים אלו אנו צריכות להזכיר שוב ושוב להם ולעצמנו כי זהו נער שלא “ישב בנוח” גם אם ילך למסגרת חילונית, בגלל המקום שממנו הוא בא. עם הנערים אנו מצליחות לדבר רק לעתים רחוקות על הפער שיהיה בין ביתם לבין חיי היום-יום במסגרת חילונית, אך קל יותר לדבר עמם על הוויתורים שהם מוכנים לעשות או שיהיה עליהם לעשות במסגרת דתית, ולעבדם עמם.

מעבר להתמודדויות סביב מציאת “המקום הבא”, ישנה התמודדות לא פשוטה עם הפרידה. בדרך כלל הנערים יוצרים ב”אתנחתא” קשרים מהירים, חזקים ועמוקים, ועל אף שהותם הקצרה, הפרידה מלווה לעתים קרובות בעוצמות רגשיות חזקות. אנו חשים כי הנערים, שהרגישו חלק נכבד מחייהם לא שייכים, ואשר החליטו להשיל מעליהם חלקים מזהותם, מתחילים ליצור ב”אתנחתא” מערכת הזדהויות חדשה. הם פוגשים ב”אתנחתא” נערים נוספים החווים תחושות דומות ומבוגרים שמייצגים משהו אחר ממה שספגו בבית. אבל כאשר הקשר נוצר, והנערים מתחילים להעז ולבדוק את מה שפגשו ב”אתנחתא”, מגיע הזמן לעזוב. הנער שוב נתלש ממקומו ונדרש להתחיל מחדש.

סיכום

המפגש שלנו הוא הצצה קטנה, ראשונית, להתמודדויות, קונפליקטים והתנסויות שימשיכו וילוו נערים אלו במשך שנים רבות, ייתכן אף למשך כל חייהם. אנו עדים לאומץ הגדול של הנערים, לצד תחושות של בלבול ופחד. כצוות שעובד עם נערים אלו, אנו מבינים יותר ויותר כי חלק מרכזי מהתפקיד שלנו הוא להחזיק עבור הנער את המורכבות הגדולה שבצעד שעשה, גם אם הוא כרגע אינו מסוגל לעשות זאת. עלינו למצוא את הדרך להזדהות עם הנער על כל חלקיו, באמת ובצורה עמוקה ומהירה. הדבר כולל הזדהות גם עם מה שהוא מביא — עם הכעס על החברה החרדית ועל ההורים ועם הרצון לנתק ולחיים עצמאיים, אך גם עם אותן תחושות סמויות של הנער החרדי שעדיין נמצא בתוכו, שאותן לרוב הוא אינו מסוגל לבטא בגלוי. אנו נדרשים לכעוס עם הנער, אך גם לזכור יחד אתו שמשפחתו עודנה קיימת ותהיה קיימת בחייו לנצח; אנו נדרשים להתרגש עם הנער מגילוייו החדשים ומההתנסויות שמתאפשרות לו, אך גם לזכור כי אלו מלווים בתחושות של בלבול וחרדה. מעבר לכך, אנו נדרשים לשים בצד את האמונות שלנו, את מחשבותינו ואת העולם שממנו אנחנו מגיעים, ולנסות להבין ולהתחבר, ככל שניתן, לעולמו של הנער. ולבסוף, אנו נדרשים לחוות עם הנער את הרצון העז שלו לשייכות ולדעת כי ייתכן שהוא לעולם לא ירגיש שייכות אמתית לשום עולם. מעבר לכך, עלינו לדעת כי ברגע שיתחיל להרגיש שייך ב”אתנחתא”, הוא כבר יצטרך לעזוב, ושאולי מה שאנו יכולים להציע לו הוא מקום בטוח להרגיש את כל התחושות האלו, להתנסות וליפול, לשאול ולטעות, לכעוס ולכאוב — ולהמשיך הלאה בדרכו.

Glaser.naama@gmail.com

chanigimpel@gmail.com

 

* המאמר פורסם בביטאון “אפשר” 26-25 (אפריל 2015) בנושא: בני נוער בחברה מרובת תרבויות: אתגרים בחינוך ובטיפול (עמודים  20–24). ירושלים: עמותת “אפשר”

[1] ל”אתנחתא” מגיעות לא מעט נערות בסיטואציות דומות, אך לצד סממנים דומים, ישנו גם שוני במפגש עם נערות המגיעות מהעולם החרדי, ועל כן במסגרת מצומצמת זאת נתייחס למפגש ולעבודה שלנו עם נערים בלבד.

 

 

/ בלוג

Share the Post

About the Author

Comments

No comment yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *