ילדים של אף אחד – עבודה עם פליטים ומבקשי מקלט ב”קורת גג” * מיכל בן זקן, מנהלת הוסטל “מקום אחר” **

ילדים של אף אחד – עבודה עם פליטים ומבקשי מקלט ב”קורת גג” * מיכל בן זקן, מנהלת הוסטל “מקום אחר” **

הטלפון מצלצל כבר בפעם השלישית. נוח לי לא לענות לו, לתרץ לעצמי שמה שאני עושה כעת אינו סובל דיחוי ולדחות עוד טיפה את הקץ, לפני שאני מתמודדת עם השיחה הזו. על הקו נמצאת אורית, עובדת סוציאלית במסיל”ה,1 שעובדת עם “מקום אחר” זה כמה חודשים. אני מרימה את השפופרת, ובתוך שניות אני נזכרת למה היה לי קשה כל כך לענות וממה אני מתחמקת כבר שלושה ימים.

אני: “היי אורית, מה שלומך?”

אורית: “טוב, מה אתכם? עמוס אצלכם, הא?”

אני: “כן, את יודעת איך זה, חורף, המון קליטות, טירוף…”

אורית: “מתארת לעצמי. תגידי יש לכם מקום?”

אני: ” תלוי למי ולכמה זמן”.

אורית: “נער בן 16, ישן כבר חודש ברחוב. החורף מכריע אותו — הוא במצב ממש לא טוב, הימים של הסערה לא מאפשרים לו להיות בחוץ. הוא מגיע כל יום כבר ומתחנן אליי שאמצא לו פתרון. את חייבת לעזור לי”.

אני: “יש צו? לאן הוא הולך מכאן? יש פקידת סעד? יש כסף חירום? בלי תכנית טיפול אנחנו לא מקבלים, וחוץ מזה שאני מבקשת שאם כן, אז תגיעו לכל הדיונים, תשתפו אתנו פעולה, שמישהו ייקח עליו אחריות, וזו תהיה הקליטה האחרונה לזמן הקרוב, לא עומדים בזה”.

השיחה מתגלגלת, אני מערימה קשיים, אורית מנסה לפרוץ בסבלנות ובנימוס את חומת ההתנגדות הבלתי נסבלת שאני בונה, ובסופו של דבר אני מסיימת את השיחה ושולחת אותה לעשות את כל הבירורים הנדרשים ולחזור אליי עם תשובות. סימני שאלה ותכניות אמורפיות לא יתקבלו, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות — אין לי כוונה שנגיע לשם. אני מניחה את השפופרת ומתקשה להאמין על עצמי. אני שואלת את עצמי שאלות שהתשובות להן ממאנות להגיע — ממתי נהייתי כזו מפלצת ביורוקרטית? באיזה שלב קור הרוח, קהות החושים וחוסר הרגישות הפכו למנת חלקי? מה צריך לקרות כדי שאפתח את לבי ואת דלתנו לנער שמתגורר ברחוב, חשוף לאיתני הטבע, נעדר עורף משפחתי, עייף ורעב? יהיו כאלו שיאמרו שמדובר בעייפות החמלה, טראומטיזציה משנית, מנגנוני הגנה, לחץ נפשי ועוד כל מיני מילים בומבסטיות. אחרים ייתנו הסברים מערכתיים על היעדר הפתרונות של שירותי הרווחה. ההסבר לכך לא משנה, התוצאה מחרידה — יש נער ברחוב, יש מיטה פנויה ב”מקום אחר” – והוא לא ישן בה.

כבר כמה שנים שאנחנו מקבלים ל”מקום אחר” בני נוער, ובעיקר נערים, דרך מסיל”ה. הם מגיעים ממקומות שונים באפריקה — רובם מאריתראה, וחלקם מסודן, ניגריה וקונגו — חבורה של ילדים כהים ויפים עם עיניים עצובות וכאב אין-סופי (נערים מעטים מגיעים ממקומות אחרים בעולם). הם אינם יודעים עברית, הם גם לא מדברים את השפה הזאת של “בין המילים”, שפת הגוף שלהם — המחוות, תנועות הגוף, הבעות העיניים – שונה. הם מדברים שפה אחרת. אני לא מבינה אותם, והם לא מבינים אותי. אני רוצה לעזור להם, אבל לא יודעת איך. הניסיון של הצוות ב”מקום אחר” בהתמודדות עם הפליטים ומבקשי המקלט חסרי המעמד הוא ניסיון מורכב, טעון ומציף. הניסיון לבסס את המאמר הזה על ידע תאורטי עלה בתוהו, כמו הניסיון להבין את הפערים ולנסות לגשר עליהם ברמה השכלתנית. (החומרים התאורטיים קיימים, אך לא תמיד הם נגישים לנו ולא תמיד מצליחים לשפוך אור על העבודה עם אוכלוסייה זו.) החוויה הרגשית של הצוות, סיפורם של הנערים, ההצלחה היחסית אתם והמחירים שהיא גובה נראים לי חשובים לא פחות, אם לא הדבר עצמו. ואת אלו בחרתי להעלות על הכתב.

ב’ הגיע אלינו באוקטובר 2012, צהרי יום רביעי בנאלי בשכונת באזל. לחיו השמאלית הייתה נפוחה, הוא היה רזה להחריד, יצר קשר עין מינימלי, לא דיבר עברית, בעצם לא דיבר כלל. חודש של ניסיונות עיקשים ליצור אתו קשר — לשאול אותו מה הוא צריך, לברר אתו מה היה רוצה מהעתיד, לנסות להכיר אותו וללמוד את קורותיו – לא צלח. ב’ בשלו — יושב בצד עם אוזניות; מסרב ליצור קשר; כועס; הודף; לא מבין. עושה עצמו לא מבין? האם זה משנה? הוא צריך לשרוד, וזוהי דרכו. ככל שהזמן עובר אנחנו מרכיבים חלקים בפאזל — ב’ מתחיל לשתף, לספר ולהציף את הכול, ואנחנו טובעים יחד אתו בתוך ים הסיפורים שהדף צר מלהכיל, הנפש מתקשה לשאת. הוא מספר לנו על היום שעזב לסודן עם חבריו. על הרגע שבו נחטף. על לילות ארוכים של הליכה מבעיתה במדבר, על רעב, צמא, התעללות. על אכילת כריך כשמסביבו גופות, על המעבר לתל אביב, על השהות בדירה עם עוד עשרות גברים, זונות, אלכוהול, סמים, על כך שנוכחותו הפריעה לכל ה”מסיבות”) על הגעגועים הביתה, על הבדידות, על הבדידות. הלחי שלו ממשיכה להתנפח, מזכרת עצובה מהתעללות שעבר במדבר, מחבטות שקיבל מקת של רובה. הוא חייב טיפול רפואי, אך אין לו ביטוח רפואי. הוא קיבל טיפול ראשוני כשהגיע לארץ בבאר שבע, ואף אחד אינו מוצא את התיק שלו ב”סורוקה”. אף אחד אינו מצליח להגות את השם שלו. כל אחד כותב אותו אחרת ולכן קשה למצוא אותו ברשימות. אין לו גם תעודת זהות. אני מנסה להפעיל קשרים, ושולחים אותו לרופא שיניים. הוא מנסה להסביר שוב ושוב שזה לא קשור לשיניים. שולחים אותו לעקור את שן הבינה. הרופא עומד על כך שזה הכרחי. עוקרים לו את השן בצד השני. עכשיו שתי הלחיים שלו נפוחות. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה מצחיק. הזמן עובר, ב’ יוצר קשר עם הצוות, מתקרב, מרשה לעצמו להביע עוד רגשות; לומד עברית, עושה ספורט, שומע מוזיקה, מתחיל לאמץ את הסלנג, מתבדח, מחייך. חוזר לאט לאט לחיים. והנה אחרי שיחות, דיונים, תהליכים, הוא צריך לסיים את שהותו ב”מקום אחר”. אין לו לאן ללכת. הפליטים, מתברר, הם תפוח אדמה לוהט שאף אחד אינו מוכן לגעת בו. הצוות נלחם, עומד על הרגליים האחוריות, צועק וזועק את זעקתו. אין לי פתרונות בשבילו, בשבילם, בשבילי, בשביל החיים האלה. אני כותבת מכתבים לכל העולם. בסוף הוא אינו הולך לרחוב, אלא עובר לקורת גג זמנית אחרת, לשלושה חודשים נוספים. ומה אז? ב’ כועס, בצדק. סוף סוף הוא נתן אמון בעולם הזה, אך לא בטוח שהעולם ראוי לאמונו.

אחרי ב’ מגיע נ’. אותן חוויות, אותו סיפור, אותן זוועות ואותה תחושה של חוסר אונים וידיים כבולות. ככל שעובר הזמן נ’ מתכנס בעצמו יותר ויותר. ההישרדות נפסקת. הטיפול והמענה שהוא מקבל מפנה אותו להתעסק באירועים הטראומתיים שעברו עליו. הזיכרונות מתחילים לצוף. הוא מגלה ב”פייסבוק” על חברים שנפטרו, על מצוקתה הכלכלית של משפחתו באריתראה ואז על מות אמו — נער מגלה שאמו מתה דרך ה’פייסבוק’. אנחנו איננו יודעים איך לנחם אותו. הוא מבקש ללכת לחברים שלו בדרום תל אביב ולהתאבל אתם. אנחנו מנסים לברר אתו מהם מנהגי האבלות שלהם, אולי ניתן לאפשר לו לקיים משהו מאלו בתוך ההוסטל, אך איננו מצליחים לקבל תשובה ברורה. בשלב מסוים נ’ מחליט שאין לו סיבה להמשיך. שהוא אינו מסוגל יותר. הוא מסרב לאכול. כשאנחנו שואלים כמה זמן הוא מתכוון להמשיך בשביתת הרעב הזו, הוא אומר שלנצח, עד שימות. הוא מבקש לעזוב את “מקום אחר”, להתבודד ולצום, מבקש עוד כמה ימים מאתנו כאן לפני שיצא למסע. אנחנו מבהירים לו שאין לזה מקום כאן, מציבים גבול, מגיבים, מדברים, מבררים, כועסים, והוא בשלו. מסבירים לו שאין מקום לשיח על אבדנות אצלנו, ב”קורת גג” זמנית. הוא אינו מבין את משמעות המונח וטוען שהוא לא אבדני, רק לא רוצה לאכול. אנחנו מערבים פקידת סעד כדי שתבחן האם יש לקחת אותו למיון פסיכיאטרי. הוא לא מבין על מה אנחנו מדברים. הוא לא משוגע, מה זה פסיכיאטר? הוא רק עצוב. בניסיון נואש לשמח אותו ולעודד את רוחו אנחנו שואלים מה יעשה לו טוב. הוא עונה שהיה רוצה שנרכוש עבורו קרר. מה זה קרר? מתברר שזה כלי נגינה אריתראי שנ’ נהג לנגן עליו. זהו כלי דומיננטי מאוד בחתונות ובאירועים גדולים, והוא הדבר היחיד שיאפשר לו, לדבריו, מפלט מקשיי היום-יום. אנחנו משיגים תרומה, הולכים יחד עם נ’ לחנות שכוחת אל בדרום תל אביב וקונים לו קרר. מאותו רגע איננו מפסיקים לשמוע את צליליו — בבוקר, בצהריים ובערב. הצלילים צורמים, מוזרים, כמעט כמו מציאות חייו. נ’ מתעודד, מתאושש, שוב נופל ובסוף צריך ללכת. אין לו לאן. אנו מנסים לסדר לו עוד קורת גג זמנית, ניסיון נואש לשלבו במסגרת. לבסוף אנו מצליחים, אחרי מלחמת התשה מול קירות הביורוקרטיה הנוקשים, והוא נשלח לקורת גג אחרת, “הבית ברחוב חיים”.

ע’ הגיע מניגריה. סיפור חייו קשה לא פחות, אבל שונה. הקשר בינו לבין ב’ ונ’ נסיבתי לחלוטין. שלושתם הופנו על ידי מסיל”ה, הם כהי עור, הם מאפריקה, והם נחשבים פחות. הם פליטים, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, ניגרים, סודנים, אריתראים. מדברים טיגרית או אמהרית או ערבית. מוסלמים או נוצרים או אנמיסטים. משבט נודד, מכפר או מעיר — הם שונים, אבל ההכנסה שלהם לאותה משבצת, תחת אותה מטריית זהות עוזרת לנו להתנהל, שומרת עלינו מהמפגש הייחודי, מלראות את הסיפור של כל אחד מהם, לעמוד על שונותם ועל צורכיהם הייחודיים. כשמדובר בפליטים  מאפריקה הייאוש נעשה יותר נוח.

לע’ כאבה הבטן, אבל לא היה לו ביטוח רפואי, אז נתנו לו אקמול. שהכאבים הפכו תכופים נסענו אתו למיון. הוא סיפר ששדים השתלטו עליו כשנולד, ולכן גורלו לא שפר עליו. הרופאים לא מצאו כלום, הבדיקות היו תקינות, הוא המשיך לסבול מכאבים בלתי נסבלים, ואף אחד לא הבין מה יש לו. בהמשך אובחנה אצלו הפרעת אכילה — בולימיה חמורה. עם ע’ הצלחנו, המלחמה הזו הניבה פרי. הוא הועבר למסגרת ארוכת טווח ומסיים שם בהצטיינות. הלוואי שיצליח גם כשיצא משם, נטול מעמד.

ככל שעבר הזמן התוודענו לעוד ועוד נערים ונערות — אוכלוסייה שאת הסיפור שלה אנחנו אפילו לא מתחילים להבין, אוכלוסייה שעברה הקרוב הוא מסע אל הלא נודע, רווי בהתעללות, פחד, שבי, הזנחה, זוועות, דאגה וחרדה קיומית. הבנו שדרכי ההתמודדות שלהם הן אחרות משלנו, שהכלים שלנו שונים, ובעיקר ש”תקווה” היא מילה שאין לה מקום בעולם שלהם, אולי רק בהקשר של השכונה ההיא בדרום תל אביב. העבודה עם קטינים מבקשי מקלט עוררה בנו רגשות קשים. חוסר האונים המשווע הוא התחושה הקשה מכולן — חוסר יכולת לעזור באמת לנערים האלו לגדול ולהתפתח במקום ראוי, שייתן להם תקווה ומשמעות ויצייר להם עתיד אחר, צודק יותר. בשנים האחרונות עשינו מאמצים בלתי נלאים לטפל בהם ולשנות את מציאות חייהם, אבל החוויה המשמעותית ביותר שעברה לה כחוט השני אצל כולנו היא שאנחנו מפיחים בהם תקווֹת שווא, ולא ירחק היום שבו הם ישובו לרחוב או ייכלאו, ויהיו שוב בלתי נראים. יתר על כן, לתחושתי, מדובר במגוון רחב של אוכלוסיות, עם מאפיינים שונים לחלוטין ועולם מושגים אחר משלנו. הטיפול בהם דורש התמקצעות רחבה במגוון נושאים והיכרות מעמיקה עם העולם שממנו הם מגיעים, לרבות מאפיינים תרבותיים, מנהגים, תפיסות עולם, מערכת ערכים ורקע היסטורי ותרבותי. כל ניסיון לטפל בהם בכלים המותאמים לחברה המערבית הוא מוגבל, חוטא לזהותם ולצורכיהם ומייצר תסכול וכעס בקרב הצוות והנערים כאחד. בחרתי לסיים בשיר שכתב ב’ יחד עם חן עמרם, בת שירות של “מקום אחר”, כחלק מפרויקט העצמה בהוסטל. השיר הופק כקליפ מצולם, ואני מצרפת כאן את מילותיו. הלוואי שחייו יתגלגלו להם כמו סוף השיר.

באריתראה היו לי חלומות לעתיד

חשבתי קדימה לא ויתרתי תמיד

יכולתי לעשות הכול

לא הייתי צריך לשאול

היה לי כוח

היה לי מוח

היו לי מילים

ואז ביום אחד — כמו כל הימים

התגעגעתי לאחי געגועים כה עזים

חשבתי אקפוץ לסודן ליומיים

לא ידעתי שלא אחזור עוד לבית

אני רק ילד 15 שנים אני כאן

הולך במדבר הוא גדול אני קטן

בלי אוכל בלי מים

אבל עם הרבה אמונה

שעוד אגיע לתחנה הנכונה

בדרך פגשתי אנשים משונים

לא כולם רצו שיהיה לי טוב או נעים

חטפו אותי לקחו אותי

תשובה לא נתנו לי

מה יהיה מחר

מה יהיה מחר לא גילו לי.

 

חודשיים יושב אני בשבי לבד

סיני הסיוט אתי אין אף אחד

במקום לשחק ולבעוט בכדור

בעטו בי צעקו לי היה לי ברור

איך אצליח לצאת, איך אצליח לברוח

בלי אוכל אז מה ייתן לי את הכוח?

הם רוצים את הכסף הם רוצים את הקֵש

אמרתי שאין לי הם אמרו תבקש

ואני בראש — כבר אין אף חלום

חושב זה הסוף,

כל יום

כל היום

לא יודע איך אשרוד עד הערב הבא

אבל הנה אני

כולם שומעים אותי

וזו

הנקמה

 

כשראיתי את הגדר באופק חשבתי

שהכול יסתדר אתי, אמרתי

תודה לאל, שמחתי

לא ידעתי

לא ניחשתי

שהבעיות הולכות אתי

לרגע לא עוזבות אותי

עד שלא אפתור אותן

לא אהיה אדם חופשי

מהכלא לבית חולים

ועזרה של חיילים

בתל אביב הענקית

אני כועס אני מפחיד

ישן ברחוב ישן בכביש ישן אצל חבר

עד שמצאתי את עצמי ב”מקום אחר”

הם נתנו לי שפה להסביר, לדבר

גם כשהתייאשתי אף אחד לא ויתר

לא רק שהיו לי דברים להגיד

יותר חשוב — היה מי שהקשיב

פגשתי אנשים

שונים חדשים

יפים

בכל הצבעים מכל הסוגים

מכל מקום בעולם

ובכל הגדלים

אני יושב בחצר — מביט על כולם

פעם ראשונה שאני מרגיש

סוף סוף

בן אדם

 

כשאני חושב על העתיד

שיבוא אחרי היום

קשה לי להגיד

שיש לי חלום

מה יבוא מחר — אני לא יודע

לפעמים אני כמעט מתהפך, משתגע

אבל צועק לחיים

תביאו הכול

אני חזק, אני מוכשר, יש לי לב והוא גדול

אני לא יכול לדעת מה יביא אתו מחר

אבל בטוח שבסוף אני עוד אהיה מאושר.

 

 

MichalB@otot-il.org.il

 

 

/ בלוג

Share the Post

About the Author

Comments

No comment yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *