כאב, חרדה וחוסר אונים – פתרונות מבחוץ או מפגש מבפנים ניסים סמדז’ה, מפקח חסות הנוער, רשות חסות הנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, הלל וויס, פסיכולוג קליני, ורועי מצר, מנהל תחום טיפול, עמותת “אותות”

כאב, חרדה וחוסר אונים – פתרונות מבחוץ או מפגש מבפנים ניסים סמדז’ה, מפקח חסות הנוער, רשות חסות הנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, הלל וויס, פסיכולוג קליני, ורועי מצר, מנהל תחום טיפול, עמותת “אותות”

 

כאב, חרדה וחוסר אונים יוצרים קושי ממשי להישאר “בפנים”, בתוך קשר, בתוך חוויה עוצמתית המטלטלת את כל מרכיבי האישיות. תחושות אלו גורמות לאנשי הצוות העובדים במסגרות של מעונות חסות הנוער רצון-צורך להפסיק ולעצור את כל הכרוך בהן.[1] במסגרות הפנימייתיות שבקצה הרצף הדבר מתבטא בהפעלת גבולות – כוח, סדר וחיפוש משהו חיצוני שישחרר מהחוויה הקשה. חוויות קשות אלו נותנות את אותותיהן באמצעות הופעת תסמינים גופניים, כמו: חנק, קושי בשינה, כאבי בטן ועוד.

מאמר זה בא להתייחס למורכבות המפגש בין אנשי הצוות השונים לבין הנערים והנערות במצוקה במסגרות הפנימייתיות, להפגשה של אנשי הצוות עם רגשותיהם עצמם ולחיפוש דרכי התמודדות.

נוכחנו כי עקב המשימות, האחריות והמחויבות המקצועית של אנשי הצוות השונים בפנימיות שבקצה הרצף, ברבות מישיבות צוות, העברות משמרת ודיונים שעסקו באירועים קשים ומורכבים שהתרחשו, המוקדים המרכזיים נסבו סביב תחושות הכאב ועוצמותיו וסביב החרדה וחוסר האונים שלהם בהתמודדות היום-יומית עם בני הנוער במצוקה השוהים בפנימיות. בני נוער אלו, שסבלו מניצול, הזנחה ופגיעות רגשיות, פיזיות ומיניות, מפגינים התנהגויות קשות והרסניות כלפי עצמם וכלפי סביבתם.

המפגש בין החוץ לפנים

החיים האינטימיים והאינטנסיביים במרחבים הטיפוליים השונים  בפנימייה, הכוללים בתוכם את אורח החיים בפנימייה – השכמות, ארוחות, למידה, פעילות, חוגים, סדר וניקיון, שיחות אישיות, שיחות קבוצתיות, זמני מנוחה ושינה – מזמנים את הנערים והנערות וגם את אנשי הצוות למצבים נפשיים ראשוניים קשים, שאינם בהכרח מילוליים. מצבים אלו מעלים רגשות של חרדה, חוסר אונים, כעס, תוקפנות ותסכול. לצד זה קיימת כמיהה של הנערים להיעזר ותשוקה של אנשי הצוות להיענות לכמיהתם, לאהוב אותם ולהצילם. המפגש בין הנכונות והרצון של אנשי הצוות מחד גיסא ובין ההכרה בעוצמת תעוקות הנפש של הנערים והנערות מאידך גיסא הוא מפגש בעל פוטנציאל שיקומי והרסני  כאחד. מפגש מורכב זה מעלה בצורה חדה את מפלס החרדה וחוסר האונים של אנשי הצוות ושל בני הנוער, מה שמתבטא במשפטים הבאים: “הנערה הזאת מדהימה, אני מת עליה”, ומצד שני: “תיקחו אותה מכאן. או אני או היא”; “חייבים לעשות סדר במעון, הנערים עושים מה שהם רוצים… צריך לעשות יישור קווים!”, או “אני בא למשמרת ומרגיש כמו אוויר, לא מתייחסים אליי” ו”כל פעם שקשה לה, היא חותכת. חייבים להעניש אותה”, ובמקביל: “איזה משמרת מדהימה הייתה לי היום. הנערים היו מה זה מתוקים, לא הייתי צריך פעם אחת להרים קול” ו”אני לא יודע מה לעשות כשהיא ‘מתהפכת’, זה מפחיד להיות אִתה ככה”.

לעתים תחושות אלו מתבטאות בחוויה פיזית בלתי נסבלת, המקשה מאוד על איש הצוות להישאר בתוך המפגש, למרות הנכונות והרצון להיות עם הנערים והנערות. דוגמאות לכך הן מדריך אשר בדרכו למשמרת סובל מכאבי בטן, לא רוצה להגיע ושואל את עצמו: “מה אני צריך את זה?”, מדריכה בתוך משמרת המבקשת כמה דקות לעצמה בחדר מדריך כדי לשתות קפה ולעשות סדר במחשבות, או מדריך המתקשר למנהל לשאול אם הוא יכול להוציא קטשופ מהמחסן. בדוגמאות אלו ניתן לראות את הצורך והתקווה של המדריכים שמישהו מבחוץ יעזור להם, בין אם העזרה היא כוח שיעצור את התהליך, כוח שילווה אותו או שייתן אישור ויעניק להם ביטחון.

פתרונות חיצוניים או מפגש עם החרדה והכאב 

באירועים ובמצבים קשים ואקוטיים חוויות אלו נחוות כמשהו מאיים, מתוך האדם או מחוצה לו, השואף להרוס ולפרק את אנשי הצוות ואת בני הנוער. מול זה עולים זעקה ורצון לעצור את האיום, דבר המתבטא אצל הנערים בהתנהגות אלימה, התפרצויות זעם, השפלה וכדומה, ואצל אנשי הצוות — בעונשים קיצוניים, חיפוש פתרונות, כמו כללים ברורים ותגובות חדות, לעתים אלימות, על מנת לעצור מידית את החוויה הבלתי נסבלת. במובן זה, הצוות ובני הנוער שותפים לאותה מצוקה ולאותה תקווה שיש משהו מבחוץ שיעזור. אנו יודעים שיש הכללה של מנגנון זה, וגם באירועים ומצבים קשים ואקוטיים פחות, הצוות ובני נוער ישתמשו באותו מנגנון, כך שסף התסכול נהיה נמוך יותר ויותר, ברוח הפנטזיה שכל תסכול ניתן לעצירה מידית.

קשיים אלו בקרב אנשי צוות ומשאלתם לכוח כדי לעצור ולבלום אותם מתבטאים בחלק מהישיבות ומפגשי הצוות בדרישה העולה בהם לקבלת כלים, כגון: ידע, פרוטוקולים לעבודה, כללים, הגדרות ברורות של “עשה” ו”אל תעשה”, תגובות לאירועים ועוד. החוויה של צוות היושב יחד ומנסה ל’יישר קווים’, כלומר לתחם את המתרחש בפנימייה לתוך מסגרת ברורה, היא חוויה המתארת את הקושי לתפקד עם הכאב, חוסר האונים והתסכול הבלתי נסבלים, ומבטאת את הצורך הבלתי נדלה בקבלת כלים ממשיים להתמודדות עם אירועי היום-יום, שאינם נגמרים. תהליך מורכב זה מקשה על אנשי הצוות להיפגש עם הנער או הנערה ב”כאן ועכשיו”, להצליח לפגוש את ההוויה שלהם ולהתייחס אליהם לא רק דרך תגובות להתנהגות, אלא גם דרך חיפוש משמעות ההתנהגות. עמדה זו רואה יצירת קשר קרוב ואמפתי, אשר שם במרכז את המפגש עם בן הנוער ועם נפשו, ולא את המפגש עם התנהגותו. היא מנסה לא ללכת שבי אחרי המנגנון העוצר או קוטע את האיום, הכאב, החרדה וחוסר האונים באמצעות כללים, סמכות ועונשים, דבר שעלול להחמירם. עמדה זו רואה חשיבות בוויסות ההתנהגות הקשה, החרדה, הכאב וחוסר האונים, לא על מנת להפסיקם, אלא על מנת לאפשר לחיות אִתם. זאת כפי שהורה קם באמצע הלילה לקול צרחותיו של התינוק, וגם כשהוא איננו מוצא את סיבת הבכי, הוא נשאר אתו, אמנם בכאב וקושי, ומחזיקו על ידיו כל הלילה. אף שהחוויה במשך הזמן הזה היא שהכול מתפרק, הוא ממשיך להיות עם התינוק.

על מנת להצליח  לייצר מפגש אמפתי עם בני הנוער למרות המורכבות והקושי, צריך לדאוג לכך שהוויית המערכת הפנימייתית תאפשר לכל חלק בתוכה — החניכים, אנשי הצוות והסביבה הפיזית — לחיות בתוך הכאב, החרדה וחוסר האונים ואִתם, במקום לעצרם. התגייסות מערכתית זו תאפשר גדילה והתפתחות מלאים והתמודדות עם התכנים שמעלים החניכים ועם הרגשות הנלווים אליהם, יחד עם היכולת להתכוונן אליהם ולחפש את צורכיהם. התפתחות של עמדה זו מחייבת ליווי מקצועי עקבי באמצעות מרחבי שיח מקצועיים, כגון: הדרכה, העברת משמרת, השתלמות וישיבות צוות, וצריכה להיות מיושמת לא רק באופן טכני, אלא כחלק מהותי מקיום הפנימייה בכל רגע ורגע. עמדה המיושמת בחשיבה ובמפגש בין הנהלת הפנימייה לצוות הישיר מהווה חלופה לחיפוש פתרונות מבחוץ.

העברת משמרת

אנשי הצוות העובדים בפנימיות עובדים במשמרות ובמקטעים שאינם מחוברים אחד לשני, בעוד חייהם של החניכים נמשכים ברצף. בכל משמרת של איש צוות ההתרחשויות והאירועים הם משמעותיים להתפתחות בני הנוער, כמו גם עבור אנשי הצוות, הנמצאים לעתים קרובות בחוויה של מערבולת רגשית סוחפת. העברת המשמרת היא המקום שבו איש הצוות יכול לעבד ולספר את החוויות הרגשיות שעבר ולהתחבר דרכן לחניכים במקום שבו הם נמצאים, והיא גם  מאפשרת לו להגיע למשמרת הבאה עם צורך מופחת במשהו חיצוני שיסייע לו בהתמודדותו בחוסר האונים, או ללא צורך כזה. לדוגמה, מדריך בסיום משמרת אמר: “כאשר אני מגיע למשמרת בפנימייה עם הנערות, אני שוכח את חיי בחוץ, כאילו העולם בחוץ נגמר עם כניסתי לפנימייה, וכל פעם אני מופתע מחדש כאשר אני מסיים משמרת ויוצא בבוקר מהפנימייה, ורואה שהחיים בחוץ נמשכים, השמש זורחת, מכוניות נוסעות”. אמירה זו מרמזת על הצורך והיכולת של המדריך להתחבר לעולמם הפנימי של בני הנוער ולהניח בחוץ את הכרת העולם ואת הידע עליו, על מנת להיות מושקע בנרטיב של כל חניך. מטרת העברת המשמרת אינה רק העברת מידע על האירועים, על מצב החניכים ועל מצב הקבוצה, אלא יצירת מרחב רגשי שבו איש הצוות יכול להיות עם הנער או הנערה בחוסר האונים, בכאב ובתסכול.

תפקיד נוסף של העברת משמרת הוא שמנהל או רכז “מחזיקים” עבור המדריך את האפשרות לממש מפגש אמפתי עם החניך, מעודדים חיפוש מתוך סקרנות על חשבון פתרונות קונקרטיים  ומסייעים למדריך ל”היכנס” ו”לצאת” מהמשמרת, כלומר להיכנס לנפשם של הנערים ולצאת ממנה באופן שיאפשר המשכיות. קשר המבוסס על אמפתיה מעודד הוויה של המשכיות, ואילו קשר המבוסס על פתרונות קונקרטיים מעודד התפתחות הוויה מקוטעת ולא שלמה.

הדרכה

חשיבות תהליך ההדרכה היא ביכולתו לאפשר התפתחות אישית ומקצועית לאנשי הצוות השונים, התפתחות המתבססת על היכולת לראות את הפן הסובייקטיבי של בני הנוער, להבינו ולהתחבר אליו, להיענות בכל עת לצורכיהם המשתנים ולפתח את איכות המפגש בין אדם לאדם; כל זאת בעוד המפגש היום-יומי מוכתב על ידי ההתנהגויות הרגרסיביות או ההרסניות של הנערים והנערות, שכאמור מעוררות באופן טבעי תגובות המבוססות על חיפוש פתרון חיצוני, גבולות, כללים, תגובות להתנהגות, ענישה ועוד. מטרת ההדרכה לייצר נוכחות ומפגש קרובים שיאפשרו גדילה, התפתחות ויצירתיות לאנשי הצוות, ודרך אנשי הצוות – יאפשרו גדילה של בני הנוער, והיא מיועדת לסייע לצוות לעמוד מול הפיתוי למצוא פתרונות או לתקן את התנהגויות החניכים באמצעות הפעלת כוח רב יותר. כוונת ההדרכה איננה ללמד את איש הצוות איך להגיב להתנהגות ואיך לא לשקוע במה שהתנהגות זו מעוררת בו, אלא ליצור בו את היכולת להתגבר על הפיתוי ולשים בראש מעייניו את שאלת הצרכים של הנער שלא מומשו, חרדותיו שלא עובדו ומשאלותיו שלא התקיימו. אנו מעמידים מול עצמנו בעיקר את האתגר לפגוש את הנער והנערה כבני אדם, על כל חלקיהם, הגלויים והסמויים. בכך אנו מבקשים לא רק להגיב להתנהגות, אלא למשמעותה, ולשאלה העמוקה, איך לאפשר מפגש עם הנער. תהליך ההדרכה יכתיב את איכות המפגש.

בדוגמה המאתגרת הבאה נביא שתי אפשרויות לתגובה של המדריכה. האחת מבוססת על חיפוש פתרון, ואילו השנייה מבוססת על חיפוש מפגש עם הכאב והקושי. מדריכה ארגנה את הבנות לתורנויות ניקיון בשעות אחר הצהריים. אחת הנערות, חדשה בפנימייה, התחצפה אליה: “את לא רואה שאני באמצע סיגריה? תרדי לי מהוורידים, תמצצי לי”, ובו בזמן בעטה בדלי המים, ואלו נשפכו על רצפת הסלון. המדריכה הגיבה להתנהגות מידית, ביקשה מהנערה באסרטיביות לא לדבר בחוצפה, לא לקלל, לנגב את הרצפה ולאחר מכן לעלות לחדרה. בסיום התורנויות, שעברו ללא אירועים חריגים, עלתה המדריכה לנערה ואמרה לה בשקט, שבגלל התנהגותה, מחר לא תוכל לצאת. הנערה לא קיללה והמשיכה בפעילות הערב עם שאר הבנות. תגובה זו של המדריכה היא תגובה שלא הצליחה לעמוד בפיתוי להגיב להתנהגות השלילית וחיפשה דרך לעצור אותה. תגובה אחרת, שניסתה להתקרב לסובייקטיביות של הנערה, התבטאה באופן הבא: המדריכה עלתה לחדר הנערה, פנתה אליה ואמרה: “ראיתי שהיית עצבנית מאוד”. הנערה ענתה: “תעזבי אותי בשקט, אין לי ראש בשבילך”. המדריכה התיישבה ליד הנערה והשיבה: “אני רואה שאני עדיין מעצבנת אותך — קודם עם התורנות וגם עכשיו”. הנערה הפנתה את גבה למדריכה: “לא רוצה לדבר אִתך עכשיו, תצאי לי מהחדר”. המדריכה יצאה, ובדרכה החוצה פנתה לנערה: “אני רואה שקשה לך מאוד עכשיו. אעלה עוד מעט וננסה לחשוב יחד מה קורה”. התגובה הראשונה עסקה בהתנהגות ובחיפוש פתרון כדי לעצור אותה, ולכן המדריכה ניסתה ליצור גבולות ולהחזיר לעצמה את הסמכות. התגובה השנייה לא הסתפקה בכך, אלא שאפה לפגוש את הנערה בהווייתה, ועל כן יצרה מפגש שחיפש את הראייה הסובייקטיבית של הנערה והייתה מוכנה לראות את העולם דרך עיניה של הנערה, כלומר המדריכה גילתה נכונות לוותר על זווית הראייה שלה, על המציאות כפי שהיא רואה אותה, ולא לחפש פתרון לחוסר האונים והכאב של הנערה ושל עצמה. בבסיס המפגש עמד הנרטיב של הנערה שחשה מותקפת או לא מובנת, ולא ההתנהגות או התגובה. מרחב ההדרכה הוא שדה טיפולי לכל דבר, ולא רק ניהול טכני של משמרת וסדר יום. זהו מרחב לעיבוד תכנים רגשיים הנוצרים במפגש בין פנטזיות ההצלה של איש הצוות לבין החרדה, התוקפנות, האלימות והמיניות של הנערים והנערות. לתכנים אלו יש השפעה על הווייתו הרגשית של איש הצוות ועל יכולתו לפגוש את החניכים.

השתלמויות

מרחבי העברת המשמרת וההדרכה הם מקומות שבהם ההתייחסות לאנשי הצוות היא נקודתית ותהליכית. משמעות הדבר היא שאיש הצוות עסוק במתרחש ביום-יום במפגש “כאן ועכשיו” בינו לבין הנער או הנערה הבודדים ובינו לבין הקבוצה, ביחסים שלו עם החניכים ועם אנשי הצוות ובתהליך הנפשי העובר עליו, וכן בדרך שבה כל אלו משפיעים על עבודתו ועל קשריו עם החניכים ועם שאר אנשי הצוות.

ההשתלמות, לעומת זאת, מרוחקת מההוויה היום-יומית ומאפשרת הסתכלות רחבה ומעמיקה על תהליכים שאינם ממוקדים בנער או נערה ספציפיים או בקבוצה שאתה איש הצוות מתמודד. אט אט נבנית הזהות המקצועית של איש הצוות ומתפתחת הבנה רחבה ומעמיקה של תהליכי התפתחות של מתבגרים, הבנה של התפתחות המאפיינים של בני נוער במצוקה ושל משמעות המפגש והקשר בין איש הצוות לנער או לנערה במצוקה, על הכוחות  שבהם – הן המשקמים והן ההרסניים.

המרחק מהחוויה היום-יומית של המפגש עם בני הנוער ללא צורך לקבל החלטות ולעמוד בלחצים קשים ומורכבים וללא צורך לעמוד בחוויות רגשיות מטלטלות מאפשר לאיש הצוות זווית ראייה מרוחקת קמעה, דבר המרחיב את טווח הראייה ומאפשר לאנשי הצוות לראות את הנערים והנערות בכל פעם ממקום אחר, גם כאשר האינטנסיביות של העבודה היום-יומית מצמצמת ומאתגרת את הראייה ואת ההבנה. ההשתלמות מאפשרת פתיחת ערוץ משמעותי נוסף בהתפתחות המקצועית של אנשי הצוות. התרומה המיוחדת שלה היא בכך שכל אנשי הצוות יוצאים מההוויה הפנימייתית, נפגשים במקום ניטרלי ואינם עוסקים בהכרח בעבודה היום-יומית. מצב זה דומה ליציאה לחופשה או לשינה טובה, המסייעות לאדם ולמחשבותיו להתאוורר ולהתבהר, מה שמוביל ליצירתיות, להתפתחות ולגדילה.

ישיבות צוות

ישיבת הצוות הוא המקום שבו נפגש עולם העשייה עם עולם ההוויה הרגשי, המקום שבו מתקבלות החלטות מדיניוּת והחלטות ארגוניות; אלו צריכות להתקבל מתוך התבוננות והבנה של המשמעות העומדת מאחוריהן ומתוך עמדה של מפגש, ולא של קטיעה. על ישיבת הצוות להיות מקום שבו נאספות כל תחושות אנשי הצוות האישיות העולות בהעברת משמרת והופכות לנחלת כל אנשי הצוות, מה שמאפשר התבוננות רחבה  של ההוויה הפנימייתית בכל עת. נוסף על כך נדרשת יכולת לחבר בין הבנת משמעות התהליכים הרגשיים המתרחשים בפנימייה ותרגומם לנוכחות ולעשייה היום-יומיות. על ישיבת הצוות לאפשר לכל הצוות התבוננות בטעויות כחלק מתהליך למידה חיובי.

 

סיכום

כאב, חרדה וחוסר אונים מרחיקים את אנשי הצוות מהמפגש האמפתי עם הסובייקטיביות של החניכים ויוצרים לחץ למצוא פתרונות חיצוניים, כמו: ידע, פרוטוקולים וכללים. ההדרכה, העברת משמרת, השתלמויות וישיבת הצוות מטרתן לפגוש את הנער או הנערה מתוך תשוקה לחפש את המשמעות, להיות שקוע בצורכיהם באופן המתאים להם. מפגש אמפתי קרוב זה בין איש הצוות לחניך מאפשר לאחות את השברים ולאסוף את החרדה והכאב של בני הנוער במצוקה. הבנה זו צריכה להתקיים בכל רגע ורגע, מתוך אמונה שהדרך שבה כל אחד מאתנו מגיע למפגש עם הנער או הנערה תלויה ביכולת שלנו להיות עם הכאב, החרדה וחוסר האונים שלנו ושלהם. העמדה שהוצגה מנסה להיעזר ב’חוץ’ על מנת לפגוש את ה’פנים’.

ניסים nissim22@013.net        רועי roee@otot-il.org.il

[1] רשות חסות הנוער היא אחת מיחידות האגף לשירותי תקון במשרד הרווחה. הרשות אחראית על טיפול חוץ-ביתי סמכותי-כופה במתבגרים המצויים במצבים של עבריינות וסטייה חברתית. היא מטפלת בבני נוער המצויים בקצה הרצף הטיפולי-חינוכי במדינת ישראל, הנמצאים במצבי סיכון וסכנה, זאת לאחר שכל ניסיונות הטיפול הקודמים בהם לא נשאו פרי.

 

 

/ בלוג

Share the Post

About the Author

Comments

No comment yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *