סיפורים אישיים

סיפורה של גלית ממדרגה

מכתב של בוגרת הדירה

שמי גלית, שהיתי בדירת מדרגה עד לפני שנתיים וחצי, מגיל 18 עד גיל 20.
היום אני לומדת באוניברסיטה בירושלים.
לפני שהגעתי לדירה הייתי בהוסטל “בית אריאל” כשנתיים, החל מגיל 16.
בהוסטל נאלצתי, פעם ראשונה בחיי, להתמודד עם מסגרת, חוקים נוקשים וגבולות, נוסף לתשומת הלב הרבה (לפעמים רבה מדיי) והליווי הצמוד של הצוות לאורך כל הדרך.כך שלפעמים הרגשתי מוגנת מידיי. מה שלא אפשר לי גם ליפול ולהתנסות ולקום בעצמי.
אולי מפאת גילי (16-18) כך היה מוטב.ההכנה לעצמאות הייתה בדרך תיאורטית של שיחות והכוונה סוציאלית.
פחדתי מהמפגשים עם החיים האמיתיים, הבגרות והעצמאות.
כדי להמחיש אספר על הפחד העיקרי שלי, הפחד מהעזיבה של ההוסטל, שרדף אותי: בראש, תמיד הייתה לי תמונה, שבה לא הצלחתי לשלם שכר דירה ובעל הדירה זורק אותי מכל המדרגות והחפצים שלי נזרקים אחריי.

דירת מדרגה, באותה תקופה, הייתה כל מה שהייתי צריכה. נכנסתי לדירה בגיל 18,עדיין חרדה אבל פחות. את העצמאות המלאה קיבלתי בדירה. גם את הביטחון שאת התמונה שהייתה לי בראש כל הזמן, אני יכולה למחוק. כל ההחלטות לגבי כל אספקט של חיי היו שלי ורק שלי. ועם כל ההשלכות, אני התמודדתי.
מיכל הייתה שם כשהייתי צריכה אותה, לפעמים גם לא. מה שאילץ אותי לתכנן מראש את הלו”ז שלי וליצור סדר עדיפות בריא.
העצמאות שרכשתי בעזרת הדירה הייתה גם נפשית.
מיכל נתנה לי את התחושה שאני ערבה לעצמי ובו זמנית גם דאגה לתחושה שהדירה שלנו היא דירת שותפות לכל דבר. היא נמנעה(ואת זה הבנתי רק כשעזבתי) מל”שווק” אותנו הבנות כנערות שונות עם צרכים שונים.
כדי לשמור על תחושת הביתיות ועל הפרטיות שלנו, הבנות, ולחזק את התחושה שאנו כבר חלק מהחברה הנורמטיבית, עם חובות וזכויות של כל אדם רגיל.
לדבר עם מיכל היה פריווילגיה, לא חובה. המבט בגובה העיניים,
העצות (ולא ההחלטות) כל דבר בה אמר ועדיין אומר, שההחלטות הן שלי וההשלכות הן עליי. העצמאות בדירה הייתה מוחלטת. עדיין הרגשתי שיש על מי לסמוך ויש למי לצלצל. מה שעזר לי לקחת אחריות על החיים שלי ובו זמנית לעשות את זה בלי פחד כי יש את מיכל ויש את דירת מדרגה.

מדרגה, כשמה כן היא, הייתה השלב האחרון לעבר העצמאות המוחלטת.
אני לוקחת המון קרדיט לעצמי וגאה על המקום שבו אני נמצאת היום .
אבל אם לומר את האמת, אני לא יודעת איפה הייתי היום בלי מדרגה, ובלי מיכל שעזרה לי ללמוד לבקש עזרה, שמותר ליפול וגם איך לקום.
יאמר לזכותי ולזכות מיכל ולזכות הפרויקט החשוב והמבורך הזה, שהיום נרשמתי ללימודי המזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. מה שהיה בעבר (גם אחרי שיצאתי מההוסטל) פנטזיה לבעלי פריווילגיות בלבד וחלום שממש לא היה בהישג יד עבורי.

מהאמונה בי, ומהאמונה שהכול אפשרי, לאחר השנתיים האלה בדירה, עברתי ישר למעונות באוניברסיטה ולהשלמת בגרויות במכינה.
בשיתוף עם מיכל חזרתי לקשר בריא יותר וקרוב יותר עם המשפחה בכלל ועם ההורים בפרט.
אני רוצה להודות למיכל ולעמותת אותות שמפעילה את הפרויקט החשוב הזה, שהציל את העתיד שלי (ממש כך) ועזר לי יותר מכל, לצאת מהמעגל הקשה בו הייתי במשך 20 שנים.
שוב תודה,
גלית

סיפורה של תמר

הגעתי להוסטל לפני 3 שנים.

הסיבה הייתה די פשוטה, אבי עלה עם 2 ילדיו התאומים, בן ובת. הוא היה עולה חדש שלא ידע מילה בעברית. היה לו קשה עם חבלי הקליטה בישראל. לא היו לנו חברים. באמת היה קשה.
אני ואחי לא כל כך סבלנו. לנו כן היו חברים. דיברנו בעיקר רוסית, אבל ידענו עברית מאוד טוב ועזרנו לאבי.
החל מהכיתות הגבוהות של היסודי התחילו הבעיות… הרבה פעמים לא הלכנו לבית הספר. סתם…
ואז הגיעה העובדת הסוציאלית של העירייה.נאבי לא ידע מה הולך להיות .הוא באמת סמך על העובדת הסוציאלית – שדיברה עימו ברוסית.

אחי התחיל לעשות שטויות, גם המשטרה הייתה בעניין. אז הופנינו לעוד כמה שיחות בלשכת הרווחה בעיר והציעו לי ולאחי, עם הסכמת אבי לעבור להוסטלים.
ההחלטה הייתה מאוד קשה לשלושתנו. אמא נשארה ברוסיה – היא מאוד חולנית.
גם אני וגם אחי התאקלמנו בהוסטל. לשנינו היו חברים חדשים גם בהוסטל וגם בבית הספר.
הלכנו לבתי ספר רגילים. התחיל להיות לנו טוב. אחי היה בעיר אחרת אבל קרובה.
כל שבועיים שלושה הגענו הביתה. אבא היה במצב יותר טוב והוא לעיתים עבד. אבל היה לו קשה בלעדינו .אבא שמח כל פעם שבאנו הביתה. אחי די הצליח בלימודים ואפילו למד שנה נוספת כי הוא למד מקצוע.
גם אני למדתי כמו כולם. בסוף אני ואחי הגענו לשלב שאנו צריכים להיפרד מההוסטל.
אני ואחי – שנינו חיילים היום. אני חיילת שאוהבת מה שני עושה ואחי משרת בחיל האויר.
למעשה היה לנו טוב בהוסטל, גם למדנו מה צריך לעשות וגם התבגרנו שם.
היום אנו רואים את התקופה הזו כתקופה שהצילה אותנו.
אנו בקשר עד היום עם ההוסטל ועם העובדת הסוציאלית שפעלה למעננו.
תמר
מרכז הארץ

סיפורו של א' - מדריך במקום אחר

סיפורו של א’ מדריך ב”מקום אחר”

“עד היום אני זוכר את הסיגריה הראשונה שעישנתי. לקחתי את העשן לריאות והלכתי בזיגזג עד הבית בגלל הסחרחורת. ב-94′ עליתי לארץ עם אחותי והתגוררנו אצל קרובי משפחה בחיפה. חלמתי שאפתח דף חדש בחיים ואהיה ילד טוב ובאמת כך זה היה בהתחלה – למדתי עברית די מהר והיו לי ציונים טובים בלימודים. אך כל זה לא היה שווה כלום כשהייתי חוזר הביתה ורואה את אמא עם פנסים בעיניים מהמכות שהיא חטפה מאבא, שהיה מעולף מרוב שיכרות.

הסיטואציה הזו השפיעה עליי ומהר מאוד חזרתי להתחבר לילדים המופרעים שמבריזים משיעורים, מעשנים סיגריות ושותים וודקה. חשבתי שהרבה יותר כיף להסתבך בצרות מאשר לחרוש על שעורי בית כשאחרים עושים חיים (או כך היה נדמה לי).

תוך שנתיים כבר מצאתי את עצמי מורחק מהפנימייה ובגלל שפחדתי לספר להורים, המצאתי איזה שקר וברחתי מהבית. במשך חודשיים-שלושה הסתובבתי בין חברים, מכרים, זולות ובניינים נטושים כשאני מסטול מכל מה שיכול היה למסטל אותי ולהבריח את כל המחשבות הרעות.

כשלא היה לי מה לאכול הייתי מבקש כסף מאנשים ברחוב בטענה שאני צריך את זה לנסיעות. כמובן שהכל הלך על סמים. באיזשהו שלב נגמרו כל החברים וכל הזולות והחלטתי שאני חוזר הביתה. במקביל גם נתפסתי על גניבה ונאלצתי ללכת, בהוראת שופט, לפגישות עם קצינת מבחן. היום אני יכול להגיד שהיא זו שמשכה אותי למעלה. היא הצליחה לשבץ אותי בהוסטל לנערים בסיכון אחרי ששום מסגרת אחרת כבר לא הייתה מוכנה לקבל אותי כי הייתי מאוד קרוב לגיל 18.

הייתי בטוח ששם אני כבר אעמוד על הרגליים אבל המחלה הזו, ההתמכרות, הייתה חזקה ממני. בפעם השלישית שנתפסתי על בדיקת שתן “מלוכלכת” הוחלט שאני נכנס לגמילה. מנהל ההוסטל בו שהיתי נדהם שכלל לא התנגדתי ללכת לגמילה, פשוט כי כבר הייתי עם הראש למטה, לא האמנתי בעצמי והייתי מוכן לעשות הכול בשביל לצאת כבר מהמעגל הזה.

היה לי מאוד קשה לגרום לעצמי להאמין שאני אוכל להחזיק בלי סמים שבוע, שלא לדבר על חודשים או שנים. לא אשכח איך כעסתי על אחד הנערים שהתבכיין על כך שהוא נקי רק שלושה חודשים בעוד שחברו היה נקי כבר שנה. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא טמבל- מבחינתי זה שהוא נקי כבר חודשים עושה אותו חצי אל, וככה הוא מזלזל בזה?!

משך הגמילה היה שנתיים וקצת וברגעים מסוימים כבר לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. מה שהחזיק אותי היו החברים שרכשתי ובעיקר העובדה שהתחלתי להאמין בעצמי. הצבתי לעצמי מטרות והתחלתי להרגיש טוב עם החיים שלי. הייתי קם מוקדם בבוקר וכבר לא הייתה את המחשבה על איך ואיפה אני הולך להשיג את המנה אלא על מה אני אעשה היום שיקדם אותי בחיים. רציתי להתגייס לצבא אבל זה היה כבר מאוחר מדי; יכולתי רק לעשות טירונות ומילואים. רציתי לעשות משהו משמעותי יותר, לתרום, לכן הלכתי, במסגרת שירות לאומי, לעבוד עם ילדים אוטיסטים. העבודה איתם היתה קשה מאד.

אחרי השירות החלטתי להשלים בגרויות ועשיתי זאת במכללת וינגייט. לאחר מכן פגשתי את אלון ברמי באחד מכנסי הבוגרים במלכישוע (קהילה טיפולית לנפגעי סמים), והוא הציע לי לעבוד בתור מדריך חינוכי בהוסטל לנערים ונערות בסיכון. מאז עברו שנתיים שבהן עבדתי, ועודני עובד, ב”מקום אחר” ונראה לי שאמשיך לעבוד כאן עוד כמה שנים

סיפורו של סמיר

סמיר הגיע להוסטל בירושלים לפני שנתיים, בהיותו בן 18 ולומד בכיתה י”ב בבית ספר מקצועי.
סמיר הוא הילד השלישי מבין ארבעה אחים, אביו עובד כשכיר בסופרמרקט באזור.
את בית הספר היסודי סיים בצורה טובה, אבל בגיל חטיבת הביניים החלו לצוץ הבעיות…
הוא החל לזרוק אבנים על מכוניות ישראליות שחלפו למורדות שכונתו.
קצין המבחן החל לבדוק מה קורה לנער.

הסתבר שסמיר חש כי אביו אינו מהווה סמכות להזדהות. אביו עובד מאוד קשה לפרנסת הבית ואיננו מעורה בקורה לילדיו. האם מאוד דומיננטית ומשגיחה על ילדיה.
התברר כי סמיר תמיד עשה מה שרצה, ללא גבולות וללא קבלת משמעת וסמכות ממבוגרים.
גם בבית הספר החל לגלות בעיות התנהגות דבר שנודע להוריו ולקצין המבחן.
התוצאה לא איחרה לבוא וסמיר נעצר במשטרה.
לאחר שחרורו ביצע עוד כמה פעמים זריקות אבנים על מכוניות. שוב נעצר והשופט גזר עליו חצי שנת מאסר בפועל.
סמיר מאוד התקשה להתרגל לתנאי הכלא ואף נפגע על ידי אסירים אחרים. עד היום הוא חושש לדבר על הכלא וסובל מחלומות רעים….
סמיר הפסיד כשנתיים של לימודים סדירים.
לאחר המעצר השלישי, גם על זריקת אבנים, השופט הפנה אותו להוסטל לשנה וחצי, כאקט של הזדמנות אחרונה….
סמיר ידע מה זה כלא ומהו מעצר…
זהו הרגע שבו סמיר החליט לעשות חשבון נפש לעצמו…
האם כך הוא רואה את המשך חייו. האם זה מה שהוריו היו רוצים שיקרה לבנם הקטן?
ההפניה להוסטל הביאה עימה שינויים גדולים במחשבתו של סמיר וברצונו להצליח.
הוא נזכר כי השופט אמר לו שזו הזדמנות אחרונה, זכר את קולו המהדהד של השופט…
הוא החליט לקחת את עצמו בידיים ונקלט היטב בהוסטל, עם בעיות בהצבת גבולות וקבלת סמכות.
הצוות המקצועי היטיב לסייע לו והוא הוחזר ללימודים סדירים. מנהלת ההוסטל יצרה קשר עם בית הספר שגם הוא ראה כאן הזדמנות אחרונה.
הוא נכנס לתלם, הכל עבר לו כפי שתכנן. למד במגמה מקצועית עם בגרות .
בכיתה י”א היה לתלמיד המצטיין של השכבה.
סמיר הפך ממושמע, יציב, רוצה לסיים את כיתה י”ב בה לומד היום.
במקביל ללימודיו סמיר גם עובד מספר שעות. מכספו הוא לומד נהיגה, מסייע להוריו כספית ורוכש לעצמו בגדים ולא מבקש עזרה מאחרים.
סמיר ביקש להאריך את שהותו בהוסטל בעוד חצי שנה ובקשה זו נענתה בחיוב.
מנהלת ההוסטל המליצה על סמיר כמצטיין ארצי.
כיום עושה סמיר את תהליכי הפרידה מההוסטל בו שהה שנתיים.
סמיר מבקש עם סיום לימודיו לבדוק אפשרות להיות מדריך בהוסטל בו השתנה.
מנהלת ההוסטל ציינה כי תשמח לקבלו בתנאי שיסיים את כל מבחני הבגרות
אז שיהיה לסמיר הצלחה בהמשך דרכו…..