השייכות קודמת לקיום: עבודה עם נוער במשבר ובסיכון ב“אתנחתא“

ירון גנאור

להעבירו במהירות לאחרים – לפנימייה, להוסטל ואף לבית. לחיות שוב. על פי הבנתנו, זהו פתיל השייכות וההתקשרות שחזר לפעום, וצריך ובהתקשרות. מאחורי ראייה זו עומדת ההבנה כי משהו בנפשם של בני הנוער החל ההיבט החיצוני שלו הוא התנהגות שמתחילה להיות מותאמת למקום במעשים בו כי משהו השתנה בחייהם של בני הנוער. פעמים אנו קוראים לכך הוסטליזציה.

רצונם לסיים וללכת. למדנו שיש רגע מסוים שאינו ניתן לזיהוי מדויק, אך ניתן לחוש התשובה לכך פשוטה: הזמן הקצוב הוא המדד הטוב לכך – השמה שהגיעה ִלקצה או כיצד נפרדים ומתי יודעים כי הגיע הזמן של בני הנוער לסיים את שהותם? לכאורה

סיום השהות – זיהוי נבט השייכות

מצד אחר, שייכות שחשובה להם לאורך כל שהותם במקום. השייכות של בני הנוער לעולם שבחוץ, לחיים קודמים מצד אחד ולחיים העתידיים עבודתנו המשולבת הן עם המשפחה והן עם גורמי הקהילה מחדדת את תחושת

“אתנחתא”, שהם במרכזה.

משלימה את זו שלנו. בכך מתקיימת מערכת יחסים משולשת: משפחה – קהילה –

כי היכרותנו ִעמם היא רק דרך חור המנעול, ושההיכרות שיש לגורמי הקהילה ִעמם קיומם, פעמים רבות ללא מחיצות וללא מצגות שווא. עם זאת, פעמים אנו מרגישים שהותם ב”אתנחתא”. שהותם כאן נותנת לנו הצצה כוללת על חייהם ועל אותנטיות בעבודתנו המשותפת וביכולת להחזיק קולות שונים בחייהם של בני הנוער בזמן השיתוף וההתלבטות התמידית עם גורמי הקהילה והטיפול הם עיקרון מרכזי

הרווחה והקהילה שמקיימים עם בני הנוער ועם משפחותיהם דיאלוג מתמיד. השייכות למרות הקשיים הרבים בין הצדדים השונים. לכך אנו מצרפים את גורמי בכל זמן שהותם של בני הנוער אנו מזמינים את הוריהם למקום כדי לחבר את פתיל

גשר זמני לשייכות, גשר שאינו תחליף כלל וכלל. להם ולהוריהם כי שייכותם ִהאמתית היא למשפחתם באשר היא, ושאנו ב”אתנחתא” עם משפחתם ולבשר על הגעתם, כדי ליצור קשר על אף המשבר הגדול ולאותת מהווים תחליף למשפחתם. יתרה מכך, חשוב לנו, מיד ברגע כניסתם, ליצור קשר ומוכן להיות ִאתם. ברם, חשוב לי להדגיש כי בשום רגע נתון אין המקום והצוות המאמר הדגשתי כי ברגע כניסתם לכאן, הם חשים כי אין איש בעולם הרוצה בהם השייכות כמרחב חייהם של בני הנוער במקום מתקשרת למשפחתם. בתחילת

השייכות השהות ב”אתנחתא” כגשר לשייכות והמשפחה כעוגן

.693–073 ,)4(05 ,weiveR lacigolohcysP .noitavitom namuh fo yroeht A .)3491( .H .A ,wolsaM

.082–172 ,2 ,muroF citylanaohcysP .erised dna yromem no setoN .)7691( .R .W ,noiB

סארטר, ז”פ (0991). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. ירושלים: כרמל.

האוניברסיטה העברית בירושלים ומשרד החינוך והתרבות. החינוך (עמ’ 521–721). תרגום: ר’ קליינברגר. ירושלים: בית הספר לחינוך של דיואי, ג’ (9591). נסיון וחינוך. בתוך: ע”א סימון (עורך), ניסיון וחינוך: המקורות למדע

מקורות

שייכות זו בחייהם המורכבים. קורת הרוח של בני הנוער. זאת החובה שלנו, התלויה בתעוזה שלנו, לתרום למימוש אנשי הצוות, מוכנים לגדול לתוכו, הם המחוללים ומאפשרים את קורת הגג ואת במימושה עומדים בבסיס תהליך הריפוי. הבנת עמדה זו והמרחב הנפשי שאנו, בני הנוער למקום, שהותם בו והפרידה ממנו, הנובעת מהתובנה כי השייכות והצורך במאמר זה הצגתי את העמדה הטיפולית של צוות “אתנחתא” במהלך הכניסה של

סיכום

במקומות לאורך זמן ובמרחבים נוספים, למרות החיבור שלנו ואהבתנו אליהם. מאמינים כי עליהם להמשיך בדרכם, כי התקשרות זו צריכה להיעשות אצל אחרים והפעימה הנפשית, אך אנו מרגישים זאת פעמים רבות. על בסיס הרגשה זו אנו כאמור, איננו יכולים לזהות מהו רגע הנביטה של בני הנוער, רגע ההתקשרות

את הנבט הלאה – אתגר לא קל לנו ב”אתנחתא” נוכח החיבור שלנו אל בני הנוער. רגע הנביטה הוא רגע של שמחה ושל תקווה גדולה, אך זה גם הרגע שבו יש להעביר את הזרע באדמה אינו ההשקיה עצמה, אלא האמונה שגורמת לפעולת ההשקיה.

להמשך ההשקיה, אף שעדיין לא נראה שום שינוי. פעמים אני חושב כי מה שמגדל מתחת לפני השטח קורה משהו בעקבות ההשקיה שלנו מחייבת אמונה ותקווה השקיית הזרע אינה מראה דבר; אנו משקים ורואים רק אדמה רטובה. ההנחה כי היא להשקות את הזרע הנובט באדמה ופעמים נרקב, כדי לגדל את הנבט העתידי. בשנה האחרונה אני מרבה לדבר על “אתנחתא” במטפורה של משתלה. עבודתנו

עט השדה 411

3 היגד המיוחס לאריסטו ומצוטט אצל הרמב”ם ובכתביו של ר’ נחמן מברסלב.

ַמרֶּפה המאפשר למשהו אחר לקרות. היכולת להיות ִאתם ברגע הקיים תוך כדי עצמם ואל חייהם. דווקא היכולת לקבל מרחב זה ולדעת שלא לדעת, הוא מרחב וקיים בחלל חייהם, מחוללת שינוי עמוק ביחסינו אליהם, ובעיקר ביחסם אל המרכזי שאנו חשים לרוב הוא כי היכולת לתת מקום למה שלא ידוע לנו עליהם במהלך ישיבות הצוות אנו עוסקים רבות בבני הנוער ובמצבם העכשווי. הגילוי

ובין מרחב ַמגדל ומאפשר. במרחב אחר שמחכה להזמנתו. אפשר לומר כי זהו ההבדל בין מרחב ַמצפה ודורש בחייהם של בני הנוער, אם רק ניתן לו מקום והקשבה, מתוך הבנה כי הדבר קיים פחות משמעותי. יש לנסות להקשיב קשב עדין למה שיכול לבוא ולהיות מובן ונוכח משהו כדי לתת למשהו אחר להגיע, להיות ולהתהוות. מה שאני יודע כבר קיים ולכן כיוון שהוא קיים, ומה שיכול להיות קיים תלוי במקום שיינתן לו. יש צורך לשחרר שהדעה הזאת אינה חשובה כיוון שהיא ידועה. מה שכבר קיים אינו צריך מקום או מחשבה מסוימת, שהתגבשה אצלנו בזמן היכרותנו ִאתם ואולי אף קודם. יש אחדד את דבריי. ברבים ממפגשינו עם בני הנוער אנחנו מחזיקים עליהם דעה

המבוגר לדעת שאינו יודע מאפשרת מרחב ֵמגדל. כי הם לא חשובים, אלא כדי לפנות מקום למאווייהם של בני הנוער. היכולת של זה יכול להתקיים רק כשהמבוגר, איש הצוות, משחרר את מאווייו ורצונותיו, לא הנוער זקוקים להתארגנות כי חייהם היו בקופסה מבולגנת. מרחב מאפשר ומגדל כותרות, להכליל, למתג, ולהשתדל בעיקר לעשות סדר, לעזור להם להתארגן. בני יכולת זו מחייבת אותנו להרפות מהצורך שלנו כמבוגרים לאבחן, לפתור, לתת

הבלבול ואת הקושי של חייהם. לתחושת הכאוס שלהם לגעת בנו, להיות במצב שבו גם אנו מרגישים קצת את לחשוב או לנסות לפתור את הבעיות. לתת לנפשם קורת גג – קורת נפש. להניח הוא יכולתנו כמבוגרים קודם כול לקבל את הקיים, את מה שהם מביאים ִעמם, בלי ייתכן שעיקר החשיבות של המפגש הנפשי עם בני הנוער תחת קורת הגג שלנו

יוונית שלפיה “תכלית הידיעה היא שלא נדע”.3 כדי לזקק את התנועה הנפשית שלנו, אנשי הצוות, אסתמך על תפיסה פילוסופית

אי-הידיעה כמנגנון בעבודת הצוות

אנו עסוקים בהם רבות, אך לא הם ליבת העבודה. השמה להמשך חייו. אין זה אומר כלל כי כל הנושאים הללו אינם קיימים במקום ואין

511 עטהשדה

יכולותיהם בפועל. אך בזמן שהותם ב”אתנחתא” יש צורך בהפרדה בין מה שאנו רוצים עבורם ובין של בני הנוער בהווה אנו מחויבים לחשוב על עתידם ולדמיין אותו בעיני רוחנו. אין זה אומר כי מרחב החשיבה על העתיד אינו קיים; כדי לחיות את חיינו ואת חייהם

(דיואי, 9591, עמ’ 64). כן גם בעתיד. זוהי ההכנה היחידה בעלת הערך שתחזיק מעמד בהמשך הזמן מיצוי משמעותו המלאה של כל ניסיון נוכחי ובכל זמן נוכחי, הננו מתכוננים לעשות הננו חיים תמיד בעיצומו של אותו זמן בו אנו חיים ולא בשום זמן אחר, ורק על ידי

את ההכנה הטובה ביותר לעתיד. דברים אלו מהדהים את דבריו של דיואי: המקום והיותו מקום מעבר, אלא מתוך ההבנה כי הרגע הקיים והעיסוק בו מהווים יתרה מזו, התפיסה כי יש לתת מקום למתרחש כרגע אינה נובעת רק מזמניות

לזה הרגע. לתובנה זו, הנותנת מקום למה שמגיע כרגע, אנו קוראים “כאן ועכשיו”. הצוות על עתידם של בני הנוער כדי לתת מקום לתחושות, למחשבות ולקיום השייך את ההתרחשות הקריטית בזמן שהותם. אנו רואים חשיבות בהשהיית השאלות של בשאלת עברם של בני הנוער ועתידם. אך דווקא בשל כך עלול עיסוק זה לפספס היותה תחנת מעבר בין הרחוב לבית ובין הבית לפנימייה מחייבת את הצוות לדון ב”אתנחתא” עוסקים רבות בשאלת עברו של הנער ועתידו לאחר סיום השהות בה.

רוצים מחייהם ובין יכולותיהם ברגע זה. לקדם, לעסוק בעתיד, במחקר ובהשמה, דורשים איפוק והפרדה בין מה שאנחנו בני הנוער עצמם ברגעי הכניסה, השהות והפרידה. דווקא ההתרגשות והרצון לעזור, כמבוגרים. יש להבחין בין הפנטזיה שלנו כמבוגרים לבין כוחותיהם ויכולותיהם של התנועה הנפשית המספקת קורת הגג של בני הנוער תלויה בממד חשוב נוסף שלנו

הקיים משמעותי – ייתכן שדווקא הוא זה שיבנה את העתיד. – נכונה היא. העמדה כי מה שאני עושה עכשיו, שאינו מכוון לעתיד אלא שוהה ברגע האמונה שברגע הזה, העכשווי, קורה משהו משמעותי, עמוק, שאינו מחויב באורכו וניצבים מסביב, מורכבת וקשה להרפיה. אך יותר ויותר מצאנו ב”אתנחתא”, כי פשוט כלל. היכולת להיות עם בני הנוער ברגע נתון, כאשר עברם ועתידם מחוללים לתת לבני הנוער את קורת הנפש שהם זקוקים לה. אודה ולא אבוש, כי מרחב זה אינו אנשי הצוות, להשהות את מרחבי הנפש שלנו, את הזיכרונות ואת התשוקות, כדי המרחב “ללא זיכרון וללא תשוקה” מעצים את הרגע הנוכח תמידית ומחייב אותנו,

השהייה בהווה – להיות עם בני הנוער ברגע נתון

“erised on – yromem on” (7691 ,noiB).

שחרור עברם ובלי התכווננות על עתידם, מהדהדת את האמירה הידועה של ביון

עט השדה 211 311 עטהשדה

כשהוא לבדו קיים, הקול הזה הוא המוליך את חייהם ואת מעשיהם. ייתכן שבתוך שהתגובה שלנו לבני הנוער היא זאת שבונה אותם. הקול הפנימי שהם נושאים ִעמם הנער נבנית מתוך המפגש ִאתנו, המבוגרים; מתוך התגובה שלנו הוא נרקם וגדל. יש עצמו, שבו מתחולל שינוי בחייהם של בני הנוער. כיצד הדבר מתרחש? נפשו של במילים אחרות, מטרת התגובה היא התגובה עצמה; מטרת המפגש היא המפגש

בחייהם, אך לתפיסתנו התגובה והמפגש הם הם השינוי בחייהם. אומר כי התגובה והמפגש בזמן שהותם במקום אינם עשויים להביא לתוצאה ולשינוי מתמיד למפגש עם האחר הקיים מולם ולתגובה ממנו. לשם כך הם מגיעים. אין זה כאוטי ומבולבל, בחלל ריק ובלי מבוגר הנוכח בחייהם. הם מגיעים לכאן מתוך רצון אבהיר את הנקודה. לפני הגעתם של בני הנוער ל”אתנחתא” הם מסתובבים בעולם

לקיים מפגש תמידי עם בני הנוער. אנחנו קוראים לכך: “תגובה ללא תוצאה”. התגובה אליהם ועצם המפגש ִעמם הם המטרה. לשון אחרת: מטרת הצוות היא על רקע זה, התגובה שלנו למעשים של בני הנוער לא נועדה להשיג תוצאה; עצם

תפקידנו – יהיה זה להיפגש עם בני הנוער, להיות נוכחים ולהגיב אליהם. קשה, מרגישים את הצורך העמוק והקמאי לנראּות ולמפגש. אם נזקק לרגע את הגבול שלהם, שהוא גם שלנו. גם במקרים קיצוניים, בפגיעות עצמיות ובאלימות שבני הנוער ירגישו שהם סופיים וקיימים, הם חייבים לפגוש אותנו מהעבר השני של ונורא. המפגש קורה תמיד באזור הגבול, שבו מתקיים מפגש בין שני אנשים. כדי לבחון אותנו או לבדוק את גבולות המקום; הם מהווים הזמנה למפגש, מפגש כואב זאת ועוד. אנו מבינים כי המעשים הרבים והקשים שעושים בני הנוער לא נועדו

שירגישו שייכים וקיימים. של בני הנוער כביטוי לרצונם להיראות, שמישהו יראה אותם וייפגש ִאתם כדי המתמשך ויגיב אליהם, ייתן להם להרגיש קיימים. אנו מזהים כל הזמן את מעשיהם אבהיר את דבריי. בני הנוער חפצים בזמן שהותם שמישהו יראה אותם בעת המשבר

“מפגש במקום גבול”. לו גבול, שמאפשר להם לפגוש את עצמם ולגעת בחייהם שלהם. אנו קוראים לכך ב”אתנחתא” מתבטאת בכך שבכל רגע נתון מתקיים עם הצוות מפגש, שיש שיקראו חברי הצוות ובמפגש עמם בזמן שהותם. הבחירה הרצונית של בני הנוער להיות ומרכזי במהותו של המקום. רצון זה מבטא את הצורך שלהם בנוכחות קבועה של השהייה של בני הנוער ב”אתנחתא” נעשית על בסיס רצונם החופשי. זהו ממד חשוב

והנראּות שהותם של בני הנוער במקום – ביטוי לרצון השייכּות

מרכז גמילה ואינה מכון אבחון, לא מכון לשינוי ולהתפתחות הילד ואף לא מרכז אותי אז מה בעצם הנערים עושים פה, אני עונה על דרך השלילה: “אתנחתא” אינה כאמור, הליבה של עבודת הצוות מתרחשת בשגרת היומיום הזמנית. כששואלים

לקריאתם הלא-מילולית למפגש זה. בנפשם כשהם חשים כי מולם סובייקט ִאכפתי שאינו מוכן להשאירם לבד ונזעק רצונם, אף שהדבר לא ישנה את מצבם. ייתכן שהמפגש הרגעי מחולל משהו הם נמצאים. אנו מבינים כי מחובתנו המקצועית להגיב אל בני הנוער כיוון שזהו ובהתנהגותם. יתרה מכך, ברור שהם כמהים לכך שנהיה ִאתם במקום הקשה שבו בעיית ההתמכרות, ועם זאת אסור לנו להתעלם מבעיה זו המתבטאת במעשיהם לאלכוהול, סמים, מיניות, הימורים ועוד. ברור כי שהותם במקום לא תפתור את אדגים את דבריי. רבים מבני הנוער השוהים ב”אתנחתא” מתמודדים עם התמכרות

מהווה רק נדבך אחד בנפשם ובמורכבות חייהם.

תוצאה” מבהירה כי יש חובה להיפגש, אך המפגש – חשוב ומשמעותי ככל שיהא –

להיות נוכחים ולא נעלמים, קיימים – ולא בחלל ריק. אם כן, התובנה “תגובה ללא ייפתרו בעיותיהם, אלא כי זהו רצונם בעצם השהות במקום. משאלתם הכמוסה היא על רקע תובנה זו אנו רואים חשיבות יתרה לצורך להגיב לבני הנוער, לא כי כך

בכניסתם לכאן, ולא יסתיימו ביציאתם, יש צורך לחדד את מטרת השהות. אותנו לייאוש, אך גם לא לפנטזיית ההצלה. אם בעיותיהם של בני הנוער לא החלו תובנה זו, שיש בה אלמנט השלמה עם מורכבות חייהם של בני הנוער, אינה מביאה

המשפחתי והסביבתי. בסוף  שהותם  כאן.  מורכבות  זו  יכולה  להיות  נפשית  או  על  הרקע  וההקשר ונמצאים במצב כרוני, כלומר שמורכבות חייהם לא החלה כאן ואף לא הסתיימה חשוב וקריטי עבורם. אך במקביל, אנו מזהים כי יש בני נוער השוהים ב”אתנחתא” בני הנוער כהזדמנות לשינוי משמעותי בחייהם, ויש אף כאלה שזיהוי הנקודה הזאת התובנה “תגובה ללא תוצאה” נובעת ממקור נוסף. אפשר לתאר את הכניסה של

חיים, קיימים ואולי אף נוכחים בחיי עצמם. ברצונם לנוכחותנו הקבועה בחייהם כדי שיחושו שייכים לעולם הזה, כדי שירגישו לראות עד כמה בני הנוער נותנים את דעתם על מידת עיסוקנו בהם ובמעשיהם, בעולם ההפקר שאותו הם מכירים הוא הריפוי. ככל שעוברות השנים, אני נוכח בחייהם, לפגוש אותם ולהגיב אליהם. בכך מתבטא תהליך הריפוי הנפשי. נוכחותנו השייכות של בני הנוער באה לידי ביטוי ביכולת של מישהו מבוגר להיות נוכח

המאמין ביכולות למרות המורכבות הגדולה. שלל הקולות המחלישים והקשים בנפשם של בני הנוער יהיה גם הקול שלנו,

עט השדה 011 111 עטהשדה

כניסתם הפיזית למקום. שבו הם מבקשים להגיע לכאן או מהרגע שגורמי הרווחה מפנים אותם לכאן, ועד משמעותי בעמדה הפנימית של הצוות המלווה את תהליך קבלת בני הנוער מהרגע אדם. הצורך להיות מישהו מתמלא כשאנחנו חלק ממשהו. הבנה זו היא מרכיב שייך. על רקע זה אפשר להבין כי היכולת להיבלע כדי להתבלט היא קיומית לכל כל אחד ִמאתנו היה טרם יציאתו לעולם עטוף ברחם ִאמו. כך נוצר הצורך להיות

גורם להם לקבל על עצמם את מהות המקום – על זמניו וכלליו. כולו, נפתרת בזכות התובנה כי הרצון העמוק להיות שייכים, להיות חלק ממשהו, פעולה ללא צו אלא מרצון ומהסכמה, ומתוך כך להיכנס ולהצטרף לזרימה של הבית ולהיות שייכים וקיימים. התמיהה התמידית על מה שגורם לבני הנוער לשתף ִאתנו ִבכדי; הם עורגים תמידית אל השייכות, וההיבלעות במקום מאפשרת להם להתבלט ל”אתנחתא”, להיבלע במקום ולוותר על דברים רבים, כולל החופש שלהם, אינה להתבלט  בתור  מישהו.  הדיוק  הזה  אינו  בעלמא.  בני  הנוער  מוכנים  להיכנס ונמצא – יש להיבלע בתוך משהו. דווקא היכולת להיבלע בתוך משהו מאפשרת אבהיר את דבריי. כדי להרגיש מישהו – להתבלט, להיות נוכח, וממילא להיות נראה

מישהו. עם זאת, היכולת להיות מישהו היא להיות חלק ממשהו, ויש כאן מן הפרדוקס. לידי ביטוי בכך שהם נכנסים פנימה, להיות חלק ממשהו. רק אז הם יכולים להיות השייכות מחייבת הרהור נוסף על רגע הכניסה של בני הנוער. הצורך להיות שייך בא

עבורם את הצורך הקמאי בשייכות ומחזירות להם את תחושת הקיום. שייכים לכאן, לאתנחתא, כרגע, וברגע משברי זה אתם חלק ממשהו” – ממלאות האמירה והעמדה של הצוות עם כניסתם של בני הנוער – “ברוכים הבאים, הנה אתם

אל המלאות, אל השייכות – הוא שמחייה את נפשם. כך להיות קיימים בו. הגעתם מהתוהו, ִמהריק, מהכאוס ומהעדר השייכות אל הסדר, מאוחרת או בשעת בוקר מוקדמת – מתכוונן אל רצונם להיות שייכים לעולם, ומתוך השייכות והחזרת הדופק הנפשי של הקיום. המפגש עם אנשי הצוות – בשעת לילה מתהווה ונרקם ברגע הכניסה. הצעד הראשון פנימה הוא מילוי המרחב הפנימי של למרפסת הכניסה, ממלאת אצלם את הצורך הקמאי הזה. רצונם להיות שייכים הכניסה של בני הנוער ל”אתנחתא”, בכל שעות היום והלילה, דרך המדרגות העולות

הנשימה. הנשימה הנפשית של כולנו.

לנשימה שאליו התכוון מאסלו בצורך הבסיסי הראשוני שלנו בפירמידת הצרכים –

אומר כי זהו רגע של מחנק, של איבוד נשימה – פיזי ונפשי גם יחד. ייתכן שזהו האוויר זהו רגע של איבוד תחושת השייכות, ומתוך כך של איבוד תחושת הקיום. הייתי אף

לקבל מקום – על מגוון כאביו וצרכיו. את החולי כדי לתת לו מקום. ב”אתנחתא” הגוף כולו מוזמן לנוח (לעשות אתנחתא) קריטית בשלב זה של הסרת מעטה ההישרדות. ייתכן שמתוך הבנה זו אנו מזמנים אשוב ואומר שההבנה כי החולי יש בו מן הבריאות מאפשרת את המחלה, שהיא

הגדולה לקבל הזדמנות חדשה בחייהם. אינו מניפולציה; הוא מהווה מדד חשוב ליכולת הריפוי של בני הנוער ולתקוותם הנפש המתאוששת מאפשרת לגוף לחלות, להרפות ולסמוך מעט. החולי המתפרץ

המתאפשר מקדם את הריפוי, כמאמר המשפט: “בגוף אני מבין”. את שריר ההישרדות. היכולת להיות חולה היא שלב חשוב בתהליך הריפוי. החולי ונסמכים. ההבנה הפנימית כי יש להם על מי להישען קמעא, מאפשרת להם להרפות כאבם הפיזי מקבל מקום. השייכות המתהווה בנפשם מאפשרת להם להיות חלשים כמה ימים אחרי הכניסה מתחולל מחזה חשוב ומעניין: רוב בני הנוער נעשים חולים.

לחלות, להרפות ולסמוך מעט

טבעי לנו יותר ויותר. אנחנו מרגישים כי תנועת הקבלה, שריר הנפש של הכניסה, גדל, מתרחב ונעשה זו יש בה יסוד של קבלה ללא תנאי – קבלת בני הנוער באשר הם. במהלך השנים להפחית את החרדה ואת המתח הן אצל בני הנוער והן אצל אנשי הצוות. קבלה ההתכווננות אליו והשמחה בהגעתו הם כבר מגדלים אותו. העמדה הזאת עשויה הדבר מזמנת אותו ואת בואו. ממש כהורים המחכים לרך הנולד, ובעצם הציפייה לו, שאלות של המקבל. ניתן אף לומר כי יש בה אף הזמנה, וכי הנטייה וההתכווננות אל אל מי שבא ללא תנאי ובכל רגע נתון. כניסה שיש בה יותר קבלה של הנכנס ופחות תמידית. קבלת פנים שיש בה ציפייה ודריכות מתמדת, התכווננות נפשית קבועה קורא לעמדה זו: “חיכינו לך – טוב שבאת”. עמדה זו מחייבת אותנו לקבלת פנים מכתיבה ומזמנת גם את ההתכווננות שלנו בעת הכניסה של בני הנוער למקום. אני התפיסה הטיפולית של “אתנחתא” והעמדה הפנימית של “השייכות קודמת לקיום”,

מה ההיסטוריה שלהם, בלי דוחות ובלי חוות דעת – האם אפשר לדעת מי הם? קבלה, בלי שעמדו בתנאי כניסה מסוימים למעט עצם בקשתם לבוא, בלי שיודעים העובדה שבני הנוער מגיעים לכאן בלי שהצוות מכיר אותם בכלל, בלי שעברו ריאיון לעשות או נכון שייעשה כדי שהכניסה תהיה טובה ונעימה, נכונה ומדויקת? לאור צריך לשאול, האם ניתן להתכונן לכניסה של הנערים? האם יש משהו שהצוות צריך

מיקום עמדת הצוות בעת כניסתם של בני הנוער

עט השדה 801

ומדריך המעון, על עזרתם בתכנון ובכתיבה של המאמר.

החברתיים. ברצוני להודות לרועי מצר, מנהל תחום טיפול בעמותת אותות, ולהלל ויס, פסיכולוג ובפיקוח של רשות חסות הנוער באגף לשירותי תקון ונוער מנותק, שבמשרד הרווחה והשירותים ביממה במשך כל השנה. את המקום מפעילה עמותת “אותות – דלת לחיים חדשים”, בתקצוב לנערים מחוסרי קורת גג בירושלים ובסביבה בני 31–91, ללא הבדל דת, גזע ומין, ופתוח 42 שעות שנה ל”אתנחתא” – קורת גג זמנית לנוער בסיכון ומשבר בירושלים. המקום נותן מענה זמני ומידי 1 מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה ביום עיון שנערך במכון ון ליר בירושלים השנה לציון 02

שייכים למשהו ולמישהו טרם בואנו לעולם. לקיום שלנו, והצורך לחוש אותה כל הזמן הוא שמחייה את קיומנו. למעשה, היינו השייכות הזאת היא משפחתית, ִמגדרית, קהילתית ואף לאומית. השייכות קודמת מישהו חשב אותנו, רצה בקיומנו, ומחשבה ורצייה זו בראו את קיומנו בעולם.

חלק ממשהו עוד טרם הגעתו לעולם. כנראה כדי שנהיה בעולם הזה “מישהו”, השייכות קיימת בנו עוד לפני הגעתנו לעולם. היא יסוד קיומנו. כולנו, כל אחד ִמאתנו, אתכם בהם; השייכות כרעב נפשי, כצורך הבסיסי, הקמאי ביותר של נפש האדם. השייכות, הצורך הבסיסי להיות חלק ממשהו, מונח ביסוד הדברים שברצוני לשתף

השייכות – בסיס הקיום האנושי

בו ועד הפרידה ממנו. הנוער. במאמר אסקור את העמדה המקצועית מרגע כניסתם למקום, דרך שהותם העמדות הפנימיות של אנשי הצוות, שבעבודתם ממלאים את צורכיהם של בני ביטוי בעבודת הצוות ובפנייתו אליו. סיפוק הצורך בשייכות מהווה בסיס למכלול המזהה את הצורך של הנוער בשייכות לעולם המבוגרים, ואבחן כיצד הוא בא לידי הפנימיות של צוות המקום ואבחן כיצד הן משתקפות בעבודתנו. אתמקד בעמדה במאמר שלפנינו אציג את תפיסת העבודה של “אתנחתא”,1 אתאר את העמדות

לכולנו – אחד אחרי השני (רומן גארי, 5102). עשיתי כל שביכולתי כדי להשתחרר ממנה, אבל איש מעולם לא הצליח. זה קורה אין התחלה. נולדתי – גם אני יצאתי לאוויר העולם – ומאותו רגע החלה השייכות.

ירון גנאור

ב”אתנחתא” השייכות קודמת לקיום: עבודה עם נוער במשבר ובסיכון

השדה

901 עטהשדה

העוסקת במניעים של האדם בחייו.

2 פירמידת הצרכים היא המחשה גרפית ל”תיאוריית הצרכים” של הפסיכולוג אברהם מאסלו,

שהם מטילים ספק בעצם קיומם, כיוון שאינם שייכים; הם ֵאינם ִהנם, או ִהנם ֵאינם. אותם תחת חסותם. אם אף אחד לא רוצה את הנוער ברגע משברי בחווייתם, ייתכן ושאין שום מקום שהם חלק ממנו, שאין איש בעולם שברגע דרמטי זה מוכן לקחת רגע של משבר, שבו הם תלויים על בלימה. ִלעתים הם חשים שאיש אינו רוצה בהם את בני הנוער המגיעים ל”אתנחתא” אנחנו פוגשים ברגע שבו תהום פעורה בנפשם,

הכניסה ל”אתנחתא” – סיפוק הצורך בשייכות

אינני קיים. ניתן אף לומר: “אם אינני שייך, ממילא אינני קיים”. תחושת החיים בכלל. אם הצורך הבסיסי ביותר בחיי אינו קיים, ייתכן שאני כאדם כיוון שאיננו שייכים למשהו או למישהו. איבוד תחושת השייכות הוא רגע של אובדן הוא רגע דרמטי ומסוכן, שכן בעטיה אנחנו עלולים להרגיש שאיננו קיימים כלל, תובנה זו מעלה הנחה נוספת, והיא שאיבוד תחושת השייכות – קיומית ונפשית,

ובנפשו של כל אדם, אף לפני הצרכים הפיזיים הדרושים לקיומו. פירמידת הצרכים בכך שהיא מציבה את השייכות כצורך הראשון שיש למלא בחייו הגדרת השייכות כקודמת לקיום, וממילא כצורך הבסיסי שלנו, מאתגרת את מקור ההתייחסות השני הוא “פירמידת הצרכים” של מאסלו (3491 ,wolsaM).2

הבסיסי ביותר. לקיום מבטאת לא רק את משמעות הקיום האנושי, אלא אף את הצורך האנושי כמשמעות הקיום שלנו ושל האנושות כולה. זאת ועוד, התובנה כי השייכות קודמת הקיום שלו. בכך היא מבקשת להגדיר את השייכות האנושית של כל אחד ִמאתנו התובנה שלנו, שלפיה השייכות קודמת לקיום, מציבה את השייכות של האדם לפני

אינו ולא כלום והוא ייהפך למשהו לאחר מכן (סארטר, 8991, עמ’ 31). לפי ההשקפה האקסיסטנציאליסטית, אינו ניתן להגדרה, הרי זה מפני שבתחילה כל קיים פוגש את עצמו, חורג אל העולם ומגדיר את עצמו לאחר מכן. אם האדם, למה מתכוונים אנו באומרנו שהקיום קודם למהות? פירוש הדבר, שהאדם ראשית

מסתכמת באמירתו של סארטר כי “הקיום קודם למהות”: ורק לאחר שהאדם נולד יש ביכולתו לקבוע את מהות חייו ואת משמעותם. ראייה זו כלל לקיום האנושי. לפי תפיסה זו, לקיום האנושי אין תכלית, מטרה או משמעות; שני מקורות התייחסות. המקור הראשון הוא תפיסתו של סארטר שאין משמעות אני קורא לתובנה זו “השייכות קודמת לקיום”. אבקש להרחיב תובנה זו על רקע תובנה זו היא שהעניקה את הכותרת למאמר זה, והיא יסוד העבודה ב”אתנחתא”.

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email