שילוב נערות בסיכון בלימודים כחלק מהתהליך הטיפולי



עופר תורג’מן – מנהל הוסטל “נאות הדר”-עמותת “אותות”

לפני כחודשיים נפרד צוות ההוסטל בדמעות והתרגשות רבה, מד’ לאחר כחמש שנות שהות בהוסטל. ד’ סיימה את לימודיה בביה”ס התיכון שבעיר לאחר שעברה בהצלחה את כל בחינות הבגרות, וכיום היא משרתת בשירות לאומי בפנימייה לילדים בסיכון בצפון.

 

ד’, נערה ממוצא אתיופי הגיעה להוסטל נאות הדר לפני כחמש שנים בגיל  13 קטנה וצנומה לאחר אשפוז בבי”ח פסיכיאטרי. עברה של ד’ במערכת החינוך כלל בין השאר מעבר בין בתי ספר בעיר מגוריה ואשפוזים במחלקות ובתי חולים שונים. כל אלה יצרו פערים לימודיים גדולים, חוסר במיומנויות לימודיות בסיסיות, הישגים לימודיים נמוכים ועוד.

כבר בתחילת דרכה בהוסטל שולבה ד’ בכיתה ז’ באחת מחטיבות הביניים בנס ציונה. שנת הלימודים הראשונה הייתה קשה ביותר. ד’ כמעט ולא נכנסה לכיתה, לא השתתפה בשיעורים, הישגיה הלימודיים היו נמוכים מאוד ואת רוב שעות היום בילתה על ספסל מול מזכירות ביה”ס. כל זאת בשילוב בעיות התנהגות קשות שכללו התפרצויות זעם שלוו בקללות והתחצפויות כלפי צוות ביה”ס.

שילובה של ד’ בחט”ב לווה בקשיים רבים. החל מחוסר האמון שלה ביכולתה להשתלב בהצלחה במסגרת לימודים נורמטיבית- חוסר אמון שנבע מניסיונה הקודם במערכת הלימודים, וכתוצאה מכך מוטיבציה נמוכה ביותר ללמידה; דרך פערים לימודיים גדולים שנצברו במהלך השנים; חשש כבד מהשתלבות חברתית; מחסור במיומנויות לימודיות ועוד.

לעזרתה של ד’ התגייסה היועצת החינוכית בחט”ב שבו למדה: שיחות אישיות אינסופיות, קשר קבוע ורצוף עם צוות ההוסטל, תמיכה, עזרה והנחיית צוות בית הספר תרמו רבות להישארותה של ד’ בבית הספר ולבסוף לעלייתה לביה”ס התיכון שבעיר.

הקשיים שהחלו בחט”ב נמשכו גם במעבר לתיכון. ד’ בילתה את רוב שעות הלימודים מחוץ לכיתה, מיעטה להיכנס לשיעורים והישגיה הלימודיים היו נמוכים ביותר. כתוצאה מכך התנהל ריטואל קבוע בתום כל שנת לימודים. אני, מנהל ההוסטל, זומנתי לשיחה שבה נאמר לי כי ד’ לא תוכל להמשיך את לימודיה בבית הספר, ולאחר דין ודברים, הפצרות, הבטחות וכו’ נקבע כי ד’ תעבור מספר קורסי קיץ ואם תעמוד בהם בהצלחה, תוכל להמשיך את לימודיה בביה”ס על תנאי.

 

סיפורה של ד’ מגלם בתוכו את תפיסת העולם ודרך העבודה של ההוסטל בכל הקשור לשילוב נערות ההוסטל בבתי הספר השונים בקהילה.

סוגיית השילוב של הנערות בבתי הספר בקהילה, אל מול האפשרות לפתוח מסגרת לימודים בתוך ההוסטל, עולה מחדש כמעט בכל קליטה של נערה חדשה. אין ספק כי פתיחת מסגרת לימודים פנימית תקל עד מאוד את עבודת צוות ההוסטל בכל הקשור ללימודי הנערות. אולם, כפי שיתואר בהמשך, לאורך השנים נוכחנו כי לשילובן של הנערות בבתי הספר שבקהילה יתרונות רבים ומשמעותיים. לתפיסתנו, ליתרונות אלו אין תחליף במסגרות הלימודים האלטרנטיביות המוצעות בתוך המסגרות.

 

הקשיים הכרוכים בשילוב בקהילה 

 

הנערות השוהות בהוסטל “נאות הדר” מגיעות בדר”כ עם חוויה של כישלון מתמשך בכל הקשור למערכת החינוך הרגילה. חוויה זו מתפתחת לרוב בשנות הלימודים הראשונות של הנערות (בכיתות א’-ו’). החוויה ניזונה מהקושי הגדול של המערכת להתמודד עם מורכבות סיפורי החיים של הנערות, כפי שבאו לידי ביטוי בתפקודן בבתי הספר.

הקשיים הכרוכים בהחלטה על שילוב הנערות בלימודים במסגרות הקהילתיות הינם רבים ומגוונים  ואפשר לחלקם לשתי רמות: קשיים מערכתיים וקשיים אישיים.

 

ברמה המערכתית:

  • קושי מול בעלי תפקידים שונים– פעמים רבות אנו נתקלים בקושי רב לשכנע בעלי תפקידים שונים במתן הזדמנות נוספת לנערות. קושי זה נובע מניסיונם הקודם (שבדרך כלל לא צלח) של בעלי תפקידים אלו עם נערים ונערות במצבי סיכון. מתוך כך החוויה העיקרית היא של חוסר אמונה ביכולתן של הנערות להצליח בתוך מסגרת ביה”ס. בבואנו לשלב את ד’ בחט”ב היה צורך לשכנע את בעלי התפקידים השונים בעירייה ובביה”ס להעניק לה הזדמנות שווה להשתלבות על אף הרקע הקשה איתו היא הגיעה.

  • קושי בשיתוף פעולה בין צוות ההוסטל לצוותי ביה”ס– עבודתו של צוות ההוסטל בשילוב הנערות בבתי הספר בקהילה קשה ומורכבת יותר: יש צורך לבנות ערוצי תקשורת טובים עם צוותי ביה”ס- מחנכת, יועצת, מנהלת וכו’. הדבר קשה שבעתיים כיוון שישנן שנים שבהן פריסת הנערות בבתי הספר השונים בעיר רחבה ולכן יש צורך לקיים קשרים שוטפים עם צוותים רבים במקביל. אלמלא הקשר הרציף והטוב עם היועצת החינוכית בחט”ב ועם מחנכת הכיתה בתיכון ספק גדול אם ד’ הייתה מסיימת בהצלחה את לימודיה.

  • קשיים הנובעים ממתן עצמאות לנערות– יציאתן של הנערות ללימודים מלווה בחשש ואי-וודאות מידי בוקר. צוות ההוסטל אינו שולט ופעמים רבות אינו מודע לנעשה בדרך אל בתי הספר ובחזרה מהם, ישנו קושי רב במתן מענה מיידי למגוון האירועים המתרחשים בדרך.

  • קושי במתן מענה למצוקות חברתיות– צוות ההוסטל מוגבל מאוד ביכולתו ללוות את הנערות בתהליך ההשתלבות וההתאקלמות בבתי הספר מבחינה לימודית וחברתית, בשגרת היום שלהן בלימודים ובתיווך הנדרש מעת לעת במצבים השונים והמורכבים אותם הן חוות. פעמים רבות הבנו בדיעבד כי נוכחות של איש צוות במהלך התפרצות או ויכוח של ד’ בבית הספר יכולה היתה למנוע החמרה של המצב או לתרום להרגעתה. 

  • קשיים הנובעים ממגבלות כללי ההוסטל בשילובן בביה”ס–  קושי זה בא לידי ביטוי בעיקר בעת ניסיונותיהן של הנערות להשתלב חברתית בקרב קבוצת השווים בביה”ס. הן מוגבלות ביכולתן להצטרף ליוזמות ספונטניות של מפגשים חברתיים בתום הלימודים, הזמנה של חבר/ה ללימודים להוסטל כרוכה באישור מיוחד. כמו כן יכולתן להשתתף באירועים חברתיים המתקיימים בשעות אחה”צ/לילה מוגבלת מאוד ופעמים רבות תלויה בתפקודן בהוסטל.

 

ברמה האישית:

  • חוסר אמון ביכולות– ראשית לכל, נדרשות הנערות והצוות להתגבר על חוסר האמון שלהן ביכולתן להשתלב מחדש ובהצלחה במערכת החינוך. חוסר אמון זה מקשה מאוד על יכולתו של הצוות להניע את הנערות ולגייסן למתן הזדמנות מחודשת להשתלבות נורמטיבית בקרב בני גילן. תחושת המסוגלות הנמוכה ביחד עם חווית ערך עצמי הנמוכה מהווים משוכה גבוהה שנדרשים מאמצים רבים בכדי לעבור אותה.

  • תחושת ניכור מהמערכת– בנוסף לחוסר האמון, הנערות מגיעות עם תחושת ניכור קשה כלפי מערכת החינוך, שהתפתחה במהלך שנות לימודיהן בבתי הספר הקודמים. ניכור זה מהווה קושי נוסף בשילובן בביה”ס.

  • פערים לימודיים גדולים – נערות ההוסטל המשתלבות בביה”ס נדרשות להשלים פערים “תוך כדי תנועה”, הן במיומנויות הלמידה והן באסטרטגיות הלמידה. כאמור, ד’ הגיעה להוסטל לאחר שנים של כישלון מתמשך במסגרות השונות של מערכת החינוך הממלכתית. מהר מאוד התברר כי ד’ סובלת ממחסור חמור במיומנויות למידה בסיסיות כגון קריאה, הבנת הנקרא. ומחסור גדול עוד יותר באסטרטגיות למידה שונות. 

  • התמודדות עם פערים מול קבוצת השווים- בהיבט החברתי בנות ההוסטל הלומדות בבתי הספר נדרשות לעמוד בקודים חברתיים המעוצבים  ע”י קבוצות השווים שלהן בביה”ס בכלל ובכיתה בפרט. לעיתים קרובות אין ביכולתן של הנערות ל”יישר קו” עם חלק מהדרישות, בעיקר עם אלו שעלותן הכספית גבוהה (רכישת מותגי ביגוד שונים, הצטיידות בסמארטפון חדיש וכו’). 

  • התמודדות עם הבושה– לבסוף ברמה האישית נדרשות הנערות להתמודד חברתית עם התדמית השלילית שדבקה בהן. במשך שנים סירבה ד’ להזמין או להיות מוזמנת ע”י חברים לספסל הלימודים לביקור בהוסטל או בבתיהם. כאשר הן נשאלות בביה”ס היכן הן מתגוררות, תשובתן היא “בפנימייה”. מידי שנה בשיתוף צוות ביה”ס מזמינות הנערות את כיתתן לביקור בהוסטל במסגרת יום הלימודים, במסגרת הביקור שומעים התלמידים הסבר כללי על הרקע ממנו מגיעות הנערות, מבקרים בחדרי הבנות ושומעים על סדר היום הנהוג בהוסטל. כל זאת ע”מ לעזור לנערות להתמודד עם הסטראוטיפ.

 

אז איך עושים את זה…

כאמור שילובן של הנערות במסגרות לימודים בקהילה טומנת בחובה קשיים רבים ומגוונים המחייבים את הצוות להתמודדויות יומיומיות מורכבות. 

התמודדות מוצלחת עם הקשיים כפי שפורטו לעיל תתאפשר רק אם יתקיימו מספר תנאים הכרחיים. תנאים אלו מהווים את התשתית התפיסתית לשילובן של הנערות בקהילה ובלעדיהן ספק רב אם צוות ההוסטל היה מצליח להתמודד לאורך זמן עם מורכבות התהליך.

נלסון מנדלה אמר פעם “זה נראה תמיד בלתי אפשרי עד שזה נעשה”. ואכן פעמים רבות השילוב נדמה כבלתי אפשרי עד שהוא מתקיים הלכה למעשה.  צוות ההוסטל מחויב לאמונה בכך ששילוב הנערות בבתי הספר בקהילה מהווה נדבך חשוב ומשמעותי בתהליך הטיפולי של הנערות בהוסטל וכי שילוב זה אפשרי ובעל סיכויי הצלחה. אמונה זו היא הבסיס לכל תהליך שילוב הנערות ובלעדיה סיכויי ההצלחה של הנערה בבית הספר פוחתים משמעותית.

אולם אמונת הצוות בשילובה של הנערה אינו מספיק. סוכני שינוי משמעותיים נוספים צריכים לבוא מצוות ביה”ס- מחנכת, יועצת חינוכית, מנהלת. כל אחת מאלה מהווה דמות משמעותית לנערה בהשתלבותה בלימודים ומתוך כך תפיסת העולם שלה ואמונתה הכרחיים להצלחת התהליך. בתקופות שבהם ד’ חוותה משברים בביה”ס התיכון מחנכת כיתתה היוותה עבורה עוגן משמעותי. בבקרים בהם סירבה ד’ לקום לביה”ס הייתה מקבלת שיחת טלפון מהמחנכת שבעזרת חיזוק ועידוד הצליחה להניע את ד’ לא לוותר ולהגיע ללימודים.  צוות ההוסטל משקיע מאמצים רבים בבניית קשרים אלו ושמירה עליהם לאורך השנה. הדבר נעשה במספר דרכים: מפגש של צוותי בתי הספר בהוסטל בתחילת כל שנה לאוריינטציה, קשר אישי ושוטף בין רכזת ההוסטל ומחנכות הכיתות ובעיקר מתן תחושה של גיבוי ותמיכה בעת הצורך.

תנאי נוסף בתחום התפיסות והאמונות הינו ההבנה כי תהליך שילוב הנערות בבתי הספר (כמו גם כל תהליך טיפולי אחר) רצוף בעליות ומורדות ואין לצפות להצלחות גדולות בטווח הקצר. הבנה זו משמעותית הן לצוות והן לנערות ומאפשרת התמודדות טובה יותר עם אכזבות ואי הצלחות המתרחשות לאורך התהליך. ביטוי לכך ניתן למצוא באינספור שיחות אליהם מוזמן צוות ההוסטל לבתי הספר השונים. בנוסף חשוב ביותר כי צוות ביה”ס יבין את מורכבות התהליך והעליות והמורדות הטמונות בו.

שגרת היום בהוסטל “נאות הדר” סובבת בחלקה הגדול סביב לימודי הנערות, והצוות נדרש פעמים רבות להתאמות שונות ע”מ לאפשר לנערות מרחב לימודים נוח. בכל יום מתקיימת בהוסטל “שעת שקט” שמשמעותה, התארגנות של כל הנערות והצוות שנוכח בהוסטל ללימודים. בזמן זה לא מושמעת מוזיקה, הטלוויזיה כבויה, אין מענה לטלפונים והנערות מחויבות לעסוק בשיעורי בית, למידה לבחינות, חזרה ותרגול של חומר לימודים וכו’.

מתוך המקום אותו נותן הצוות לכל נושא הלמידה נוצרו בהוסטל נורמות המקלים על השתלבותן של נערות חדשות בלמידה. נורמות אלו גורמות לכך שנערה המתכוננת למבחן/מכינה שעורי בית/חוזרת עם הישגים טובים אינה נחשבת ל”חנונית” אלא זוכה לפרגון וההערכה גם מקבוצת השווים שלה קרי הנערות.

צוות ההוסטל מקדיש תשומת לב מיוחדת להבלטת הישגיהן  של הנערות בבתי הספר גם אם אלו קטנים ומוגבלים. כל בוחן/מבחן/עבודה שמוגשת ע”י הנערות זוכה להערכת הצוות, על אחת כמה וכמה אם הנערה מקבלת ציון טוב ומעלה. עבודות ומבחנים אלו נתלים על לוח בחינות הממוקם במקום מרכזי בבית ובו ניתנת הבלטה גם להישגים מצומצמים.

פעמים רבות אנו עומדים בפני מצבים שבהם קיים קושי גדול להניע נערה חדשה להתחיל את תהליך ההשתלבות בביה”ס. הפחד מאכזבה, תחושת המסוגלות הנמוכה, הכישלונות הרבים בעבר וחווית הניכור מביה”ס כל אלו גורמים לחרדה גדולה ולסירוב מוחלט לקבלת הזדמנות נוספת. במקרים אלו נדרש צוות ההוסטל למציאת תחומי עניין כאלו שסביבם ניתן יהיה לגייס את הנערה לניסיון נוסף במערכת החינוך. לדוגמא: א’ נערה כבת 15 שנקלטה בהוסטל לאחר מספר רב של כישלונות במסגרות פנימייתיות אחרות ולאחר שנים של אי הצלחה ותסכול מתמשך בביה”ס, סירבה בכל תוקף להשתלב בחט”ב בעיר. הניסיון לשלבה בעל כורחה בכיתה ט’ בחט”ב נכשל כ’נבואה שמגשימה את עצמה’. במהלך הימים הרבים בהם הושעתה א’ מלימודיה בשנה שחלפה, התברר כי היא מגלה חיבה מיוחדת לבישול ואפיה במטבח. מתוך כך הבזיק רעיון לשלבה במסגרת לימודים שתאפשר לה להביא לידי ביטוי את כישרונה בבישול ואפייה. לאחר ארבע שנים נוספות סיימה א’ את לימודיה בביה”ס, המשיכה לשנת יג’ נוספת והתגייסה לצה”ל.

 

מי צריך את זה בכלל…

 

נשאלת השאלה האם שילובן של הנערות בבתי הספר בקהילה שווה את הקשיים הרבים הכרוכים בכך? האם ללימודי הנערות בקהילה אכן יש ערך מוסף מיוחד העולה בקנה אחד המאמץ הרב, המשאבים המרובים, התסכול  והאכזבות שבדרך?

ש’ נערה כבת 18 השוהה בהוסטל מזה כשנה וחצי ומתעתדת לסיים את לימודיה ושהותה בהוסטל השנה אומרת: “גם ככה אני לא ילדה רגילה כי אני בהוסטל ולא בבית, אז לפחות הלימודים בביה”ס מאפשרים לי להרגיש רגילה כמו כולם”.

למילה ‘שווה’ בעברית שני מובנים: ‘שווה במובן של ערך (worth)- ערך עצמי, להיות שוות ערך.  ו’שווה’ במובן של שוויון (equal)- להיות שווה לאחרים.

תחושת “השווה” (על שני מובניה) עוברת כחוט השני בכל הקשור ללימודי הנערות בקהילה. תחושה זו מהווה נדבך חשוב ומהותי בתהליך הטיפולי אותו עוברות הנערות בהוסטל, ותרומתה להגברת תחושת המסוגלות של הנערות משמעותית וחשובה לאין ערוך. 

שיטות המדידה (הציונים) המקובלות במרבית בתי הספר מאפשרות לנערות מדד מספרי וקונקרטי לבחינת הישגיהן. העובדה כי על פי מדד זה נמדדים גם כלל ילדי הכיתה מאפשרת לנערות בחינה של הישגיהן גם ביחס לקבוצת השווים שלהן בבתי הספר. חשיבותו ציון טוב אינה מסתכמת רק בידיעת החומר אלא גם ובעיקר בהגברת הערך העצמי ותחושת המסוגלות.

כפי שתיארתי לעיל, רבות מהנערות חרדות וחוששות בתחילת דרכן מהשתלבות בביה”ס בקהילה. השתלבות מוצלחת בביה”ס מגבירה באופן משמעותי את תחושת הערך העצמי של הנערות, ובהמשך ישיר לכך גם את תחושת המסוגלות שלהן. נערה הניגשת לבחינות במקצועות שונים ומגוונים, במקביל לבני גילה וללא “הנחות”, וחווה בהם רצף של הצלחות (גם אם רק בציון ‘עובר’), מחזירה לעצמה אט אט את האמונה ביכולתה להתקדם ולהצליח. חווית ההצלחה שביציאה היומיומית  מההוסטל לביה”ס ובחזרה, והצורך לעמוד בפני הפיתויים והגירויים הרבים שבדרך, איננה מובנת מאליה לנערות שהתקשו עד מאוד בדחיית סיפוקים טרם הגיען להוסטל.

היציאה היומיומית לביה”ס, והתרועעות עם בני גילן מאפשרת לנערות אינטראקציות חברתיות בלתי פוסקות. מפגשים חברתיים אלו מאפשרים יצירת קשרים חברתיים נורמטיביים, התורמים לנערות בהתמודדות עם התדמית השלילית המודבקת להן. התמודדות מוצלחת עם תדמית שלילית זו מהווה פעמים רבות את השלב הראשון בדרך לשבירת תקרת הזכוכית. בשלב הבא נערות רבות “מרשות” לעצמן לפנטז ולחלום על עתיד הכולל בתוכו גם לימודי המשך. (אקדמיה, קורסי המשך, לימודי תעודה שונים ועוד). כפי שתואר לעיל עם הצלחתה של א’ בלימודיה במסגרת מגמת הבישול והאפייה, בחרה לדחות את גיוסה לצה”ל ולהמשיך את לימודיה בשנת יג’. לדבריה של א’: “עד שהגעתי להוסטל תמיד חשבתי שאין סיכוי שיצא ממני משהו בלימודים, תמיד הייתי מפריעה ומושעית מביה”ס. היום אני יודעת שאני שווה משהו ושאני יכולה להצליח…”.

דוגמא אחרת היא ש’ שמסיימת השנה את לימודיה ושהותה בהוסטל. ש’ סירבה להגיע להוסטל לאחר שהות של כשמונה חודשים במעון צופיה בטענה כי היציאה היומיומית ללימודים מפחידה אותה והיא מעדיפה לעבור למסגרת שבה הלימודים מתקיימים בתוך ההוסטל, כדי להמנע מהצורך להתמודד עם הגירויים והפיתויים שביציאה יומיומית לביה”ס. כיום לאחר שנה וחצי ש’ לומדת בכיתה יב’, מתכוננת לבחינות הבגרות, תסיים את לימודיה השנה ובכוונתה להמשיך ללימודים אקדמאיים לאחר שחרורה מצה”ל. 

 

לסיכום

הוסטל נאות הדר שבנס ציונה ממוקם בלב שכונת מגורים בעיר. מיקומו של ההוסטל אינו מקרי והוא משקף במידה רבה את תפיסת העבודה שלנו. על פי תפיסתנו מרכיב חשוב בטיפול בנערות ההוסטל הוא שילובן בקהילה בה הן מתגוררות. לשילוב בקהילה פנים רבות, החל מיציאה יומיומית למכולת, השתתפות בחוגים, מפגש עם חברים אחה”צ ועוד. אחד המרכיבים הבולטים בשילוב בקהילה  הוא ההשתלבות בלימודים עם בני גילן במסגרות הלימודים בעיר. שילוב זה טומן בחובו קשיים רבים ומגוונים ואלו הופכים את עבודת צוות ההוסטל לקשה ומורכבת יותר. על אף קשיים אלו אנו רואים את היתרונות הרבים שבשילוב ואת השפעתו על התהליך הטיפולי אותו עוברות הנערות בהוסטל. השפעה זו מתבטאת בשיפור תחושת המסוגלות, בחוויית נורמטיביות, בשיפור תחושת הערך העצמי, בהצלחות אובייקטיביות מרובות, בהרגשת עצמאות ולבסוף בתחושת הנורמטיביות  והשוויון לבני גילן.  

 
 

 

Share